מילה ותמונה

בעת שאני זקן

ישבתי לכתוב את יומן הנדודים שלי.

בדרך אלייך פספסתי כל פנייה נכונה.

בסוף הגעתי עד השביל הנכון,

אבל צעדיי בו היו רעים ואבדתי את דרכי אלייך שוב.

באגם גדול ודומם,

עם סוסון ים מכוער וצבים בלתי נראים,

ניגנת לי מנגינה עצובה של בלט עצוב

שכולם בו, כמו בכל האגדות הרומנטיות, מתים.

בגונדולה לבנה על נהר אפור

בדרך לביתך, דרך כרמים ושדות

מצאנו עצמנו עומדים ברמזור די מוזר,

ותהיתי לאיזו ארץ משונה הגעתי.

מקדמים פה בנשיקה

ונפרדים פה בנשיקה

ובין לבין אין רגע של שתיקה.

ואחר כך... מה קורה אחר כך?

בעת שאני זקן

ישבתי לכתוב את יומן הנדודים שלי.

בדרך אלייך הבנתי שההר גבוה מדי.

חידות בעברית לשומרים שבשער היו טריק די נדוש,

אבל הוא עבד והגעתי עד חצי ההר.

מצאתי מערה והפכתי אותה לשלי.

עם 30 שניות של אפרת גוש ו-100 איש שרוקדים בתחנת רכבת,

ידעתי שבשביל להגיע לראש ההר אני צריך למצוא קליימקס מטורף,

את כל המילים הנכונות, המדויקות, היחידות.

ביומן זכרונות קטן, של 6 ימים אולי,

לא כתוב שום דבר חשוב,

רק כשלקחתי תרמיל ומקל ויצאתי לנדוד

הצלחתי לכתוב את היומן שלך.

מקדמים פה בשתיקה

ונפרדים פה בשתיקה

ובין לבין אומרים מילים קצרות ששומרות על מרחק.

ואחר כך... מה קורה אחר כך?

בעת שאני זקן

ישבתי לכתוב את יומן הנדודים שלי.

בדרך אלייך הבנתי שעוד חצי עולם בדרך אלייך.

עזרתי לך לעבור היסטוריה של מישהו אחר,

אבל במסיבה של הלילה כבר לא היית צריכה אותי.

לא הייתי הכי קרוב, הכי חזק או הכי חכם

וכך גם נראיתי בסוף המסע, שהגיע הרחק, הרחק, הרחק משערי עירך.

אושפזתי במקום עלום ומדי פעם הגיעו ממך מברקים.

אף פעם לא באת לבקר אותי.

למאושפזים סביבי סיפרתי אודותייך

וקצת רימיתי.

לא רציתי להודות בתבוסתי, אז המצאתי סיפור

על איך וויתרתי כי לא ראיתי צורך להילחם,

וכולם ידעו ששיקרתי כשראו את החבורות והשברים.

מקדמים פה בחיוך

ונפרדים פה בחיוך

ובין לבין עובר שבוע של ריק וכלום.

ואחר כך... מה קורה אחר כך?

בעת שאני זקן

ישבתי לכתוב את יומן הנדודים שלי.

"צל עץ תמר ואור ירח" מעורר את כל התחושות הנכונות שאני צריך בשביל לכתוב.

מזכיר את כל הפנים הנכונות שאני צריך בשביל לכתוב.

מעלה את כל השאלות הנכונות שאני צריך בשביל לכתוב.

"אלף נשיקות" מזכיר איפה רציתי לגעת.

"ואז שום אשים את ראשי על חזך כדי למצוא בו את דופק הלב / וגם סתם נשיקות בלי תאווה ותכלה, כמו פרחים מושלכים על כלה"

המילים האלה, שתמיד מישהו כותב אותם לפניי, גורמים לי לתהות אם יש לי את מה שאני צריך בשביל לכתוב.

אם אני מודע מספיק לכוחי, לעומק תחושותיי, כמו גם לחולשותיי ודפיקויותיי הרבות, והאם אני יודע לנצל את הכל בשביל לכתוב.

"שיר אהבה ישן" מסכם את כל מה שרציתי לומר ביומן הנדודים שלי.

תמיד קרוב, אבל רחוק. תמיד רק כמעט מספיק ולא באמת מספיק בשביל לכתוב.

תמיד נוגע אבל אף פעם לא אוחז, תמיד מריח אבל אף פעם לא טועם, תמיד מפספס את המילה הנכונה שתהפוך את זה למשהו שראוי לכתוב.

ולופ די עצוב של שירים די אישיים שנוגעים די עמוק עוזר לי לכתוב.

ואם אני צריך עכשיו שיר בשביל לכתוב, אז אולי אני לא צריך לשבת ולכתוב.

אני צריך לחכות שהשיר יתנגן לי באחורה של המוח וידגדג לי באצבעות וממש ממש יגרום לי לרצות לכתוב.

בעת שאני זקן

ישבתי לכתוב את יומן הנדודים שלי.

רציתי לומר לך את כל המילים כולן,

אבל לא היית פה,

אז הייתי חייב רק לכתוב.