מילה ותמונה

מסיכה מחייכת הסתירה את הפנים המחכות שלי.

את כל המחשבות שלי שפכתי לדף קטן שחתכתי מפנקס קטן בעזרת עפרון בלי שפיץ.

מילים, שירים, סתם ציורים של מלכות ועניים.

בשצף קצף,

כתר על מילה,

משפט גאוני על נעליים קרועות.

כשהתעייפתי מלחשוב עברתי לספירלות, ריבועים וסתם כתמים אפורים.

התחלתי לחכות ביום אחד

ואסיים לחכות ביום אחד,

וביניהם יש יותר מדי הרבה ימים בשבילי.

ואם זה היה משחק הייתי קם והולך, אני לא משחק,

אבל זה לא. זה פשוט לא משנה.

לאף אחד לא אכפת שאני מחכה.

אני די בטוח שעל פיסת הנייר הזאת היה כתוב המשפט הכי גאוני שכתבתי בחיי.

אבל כמו פניי, גם אותו הסוויתי והסתרתי, כי לא רציתי לחלוק את זה עם אף אחד.

את הזיעה הקרה שעל המצח כשההבנה שאני מחכה לחינם מחלחלת, כמו את צירוף המילים הזה שאלוהים בעצמו לא היה חושב עליו.

עשר רכבות, מאה מוניות, אלף אוטובוסים ומיליון אנשים עברו על פניי,

ואף לא אחד מוכר.

אף אחד לא זיהה אותי. אולי זה החיוך.

וחיכיתי וחיכיתי וחיכיתי וחיכיתי וחיכיתי

והתחלתי להתעייף

וחיכיתי וחיכיתי וחיכיתי וחיכיתי וחיכיתי.

ובסוף היום, כשהפסיקו לעבור רכבות, מוניות, אוטובוסים ואנשים

נשארנו אני והחתול הקטן שמצא שאריות סנדוויץ' טונה שמישהו זרק בפח

ודף אחד מאוד מאוד מלוכלך.

זאת הייתה שעתם של הקבצים והשיכורים והמסוממים והוונדלי סטים לצאת מהמחילות שלהם.

מישהו בעט לעברי פחית, והפנים המחייכות שלי חייכו והסתירו את הקללה שסיננתי מבין שפתיי,

ומישהו ביקש ממני שקל והפנים המחייכות שלי חייכו והסתירו את ה"עזוב אותי, באמ'שך, אין לי גרוש על התחת" שרציתי לומר לו.

הוונדליסטים ניגנו מוזיקה גרועה בווליום גבוה וריססו את הקירות והנרקומנים רבו על מזרק ומישהו מת.

באה משטרה ושאלה אותי אם ראיתי משהו ומה קרה. הייתי היחיד השפוי שם,

וגם אני הייתי משוגע עם חיוך שלא מש מהפנים בזמן שכל המדוכאים והחולים משתוללים סביבו.

והשוטר פיזר את כולם ורק אני אמרתי לו שאני לא זז. אני מחכה. זה לא לחינם.

והוא וויתר לי. נראיתי לו שפוי, נראיתי לו נורמלי, נראיתי לו לא-מסוכן, נראיתי לו כמישהו שיעבור שם עוד שבועיים מבלי שמישהו יידע שהוא פה.

והמשכתי לחכות אחרי שההמולה התפזרה.

הבוקר עלה, השיכורים נעלמו, החיילים הגיעו ראשונים.

אח"כ האנשים שמיהרו לעבודה ובעלי החנויות וכולם התאספו

ועלו על הרכבות שלהם ועל המוניות שלהם ועל האוטובוסים שלהם.

ואני המשכתי לחייך ולחכות

ומתחת למסיכה יצאו לי קמטים והשיער הלבין והלב נחלש,

אבל המשכתי לחכות.

התחנה הייתה ביתי והחיוך היו פניי הרשמיות,

כשהם לא ידעו, הם לא הבינו, שהאיש המחייך לא מחייך כבר שנים,

הוא מחכה.