תהיתי לכמה חתיכות
אוכל להישבר.
כמו פאזל ענק או
רצפת פסיפס
או רק גזע שנגדע באמצע.
ליתר בטחון,
נשאתי את החיוך שלך איתי.
הוא היה לי דבק שחיבר את הכל
בכל פעם שהתחלתי להתפרק.
עליתי לפסגת האגו שלי וקפצתי.
זה לא היה גבוה מספיק בשביל שאני אעשה רוח.
עליתי לפסגת השאיפות שלי וקפצתי.
תכננתי לקפוץ לתוך נהר רדוד,
מצאתי עצמי טובע בתוך אוקיינוס.
עליתי למציאות הנוכחית שלי.
נראה לי נקעתי קרסול. לא יותר מזה.
באתי לחיזיון העתיד שלי.
קפצתי הכי גבוה שאני יכול, אפילו לא התקרבתי
לאדמה שאני אמור להתרסק אליה.
עליתי לחלום הכי גבוה שלי עלייך
נשבר לי רק הלב.
עליתי למקום שבו אנחנו נמצאים כרגע.
נשבר לי עמוד השדרה.
עליתי לקומת אהבתי אלייך
ונשברתי למיליארדי רסיסים.
כמו תרנגולת ערופת ראש, הצלחתי להחזיק חלק ממני
מספיק זמן עד שמצאתי את הקופסא עם החיוך שלך.
התחלתי להדביק.
אף ואוזניים ויד ופה וכבד וכליה וריאה.
הכל על בסיס של עצמות,
תפור בכלי דם,
מרופד בבשר, שומן (קצת!) ושרירים.
מצופה בעור.
הדבקתי, שייפתי, ליטשתי.
תיקנתי, תפרתי שוב כמה מקומות שנפרמו לי.
עשיתי פינישים – ציפורניים, ריסים, שיער.
רק את החיוך והעיניים לא הצלחתי לתקן.
אישה טובה צעקה עליי ש"גם כשאתה מחייך אתה נראה עצוב! מה יש לך?!"
לי?...
אין לי כלום.
אני בסדר.
באמת.
רק לא מוכשר בהדבקה של עיניים ושפתיים.
ואולי זאת הבעיה שלי מאז ומתמיד.
לא הצלחתי להישיר מבט למרות שהאמנתי בכל מלחמה שנלחמתי בחיי
ולא הצלחתי לומר את הדברים שאצלי בראש היו כ"כ ברורים ונכונים.
ואולי לא הרכבתי לא נכון.
אולי העיניים שלי, העצובות האלה, הן פשוט נראות כאלה.
יש אנשים עם עיניים כחולות, יש אנשים עם עיניים מלוכסנות,
לי יש עיניים עצובות.
אולי השפתיים שלי, העצובות האלה, הן פשוט ככה מאז ומתמיד.
יש אנשים עם שפתיים דקות, יש אנשים עם שפתיים יבשות.
לי יש שפתיים "הפוכות".
חשבתי לנסות שוב.
להרכיב הכל מחדש.
אבל באמצע הדרך לקומת אהבתי אלייך נתקלתי בשלט שאומר שההיגיון הגיע והמקום נסגר.
מזל.
לא נשאר לי הרבה מהחיוך שלך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
