מילה ותמונה

יצא לי לתהות ורציתי לראות כמה סבלנות טמונה בי.

אחסוך לכם את התהליך ואגיע לשורה הסופית – יש לי הרבה סבלנות. מיליון.

אולי זאת לא הייתה סבלנות. אולי סתם הבנתי שלא באמת מחכות לי ברירות אחרות בחוץ.

אולי זאת לא ההבנה שלא באמת מחכות לי ברירות אחרות בחוץ. אולי סתם רציתי לחכות לדבר האחד הספציפי הזה.

אולי זה לא סתם הרצון לחכות לדבר האחד הספציפי. אולי לא האמנתי שיכולים לקרות לי דברים אחרים טובים יותר.

אולי זה לא האמונה שלא יכולים לקרות לי דברים אחרים טובים יותר. אולי סתם התלהבתי ממשהו שנראה לי שווה במיוחד.

אולי זאת לא ההתלהבות ממשהו שנראה לי שווה במיוחד. אולי לא רציתי לדעת את האמת.

אולי זאת לא הבריחה מהאמת. אולי זה כי פעם אחת, לשם שינוי, החלטתי להתבגר ולא לפעול על פי אינסטינקטים מטופשים.

אולי זאת לא ההתבגרות וההחלטה לא לפעול על פי אינסטינקטים מטופשים. אולי באמת, באמת, באמת הייתי צריך את זה.

אולי זה לא הצורך. אולי זאת סתם גחמה.

אולי זאת לא גחמה. אולי זה באמת משהו שנובט בי.

אולי זאת לא נביטה אמיתית. אולי זאת רק התלהבות.

אולי זאת לא התלהבות. אולי זה... לא יודע. נגמרו לי הרעיונות למה זה יכול להיות.

יצא לי לתהות ורציתי לראות כמה סבלנות טמונה בי.

תכל'ס, זאת לא כזאת חכמה כשאין ברירה. זה כמו לומר "בוא נראה כמה זמן תוכל לחכות עד שיבוא משיח". איפה בדיוק אלמנט הסבלנות פה? זה לא שאני יכול ללכת לבית של משיח ולומר לו שיבוא כבר.

יצא לי לתהות ורציתי לראות כמה סבלנות טמונה בי.

שמתי את הטלפון על 'שקט' ושמתי אותו כמה שיותר רחוק ממני, בידיעה שעצלנות יום שבת שלי תגרום לזה שהוא יהיה שם לפחות עד הערב. הזמן עבר, אנדיוני ניצחו את הרוסים, עוד לופ של חברים, כמה פרקים של סיינפלד, השמש ליוותה החוצה את השבת והביאה שלושה כוכבים וחשק לפיצה וחשבתי שהגיע הזמן לבדוק.

3 שיחות, 2 הודעות SMS. לא יבול רע במיוחד לשבת בצהריים. מצד שני, שתלתי מה שקיוויתי להיות חבצלות יפהפיות ובסוף קטפתי תירס. לא יבול רע, אבל גם לא בדיוק מה שכיוונתי אליו.

יצא לי לתהות ורציתי לראות כמה סבלנות טמונה בי.

הדלקתי קומקום ובהיתי בו. זה נכון. לקומקום באמת לוקח יותר זמן לרתוח כשמסתכלים עליו. על הדרך הכנתי קפה וטעיתי ביחס מים-חלב. פתק לעצמי: חייב להיות מרוכז כשמכין קפה.

יצא לי לתהות ורציתי לראות כמה סבלנות טמונה בי.

לקחתי מחברת והתחלתי לכתוב את כל השמות של כל האנשים שאי פעם חיכיתי להם ולא באו אף פעם. אם זאת הייתה רשימה למסיבה, זאת הייתה רשימה למסיבה הכי עצובה בהיסטוריה של העולם.

תוך כדי הרשימה התחלתי לשנוא את האנשים. כל שם שנאתי יותר כי "ידעת שאלה לא באו, אז לא יכולת לבוא?!". זה היה דבילי, אבל מוצדק. אני תמיד צודק בשנאות שלי. אני לא שונא סתם. יצא שהתחלתי לכעוס על כמה אנשים שאני מאוד מאוד אוהב.

יצא לי לתהות ורציתי לראות כמה סבלנות טמונה בי.

חיפשתי את המילה המושלמת שתתאר את מה שאני מרגיש בימים האחרונים. זה לא מהדברים הרגילים האלה – שמחה, עצב, התרגשות, מתח, ציפייה, לחץ, עצבים, כעס, אושר, היי, דאון או כל אלה.

המילה שלי היא "חיכיון".

זה כמו המתנה, אבל לא.

בימים האחרונים אני במצב חיכיון.

לפעמים אני מרגיש שאני מחכה למשיח ושזה לא באמת יעזור לי. אבל הדבר הטוב הוא שבאיזשהו שלב האני-הפנימי שלי יפנים שאני מחכה למשהו שהסיכוי שיבוא שווה לסיכוי שיבוא המשיח, ויפסיק לחכות.

בינתיים אני בחיכיון.

יצא לי לתהות ורציתי לראות כמה סבלנות טמונה בי.

יצא לי לטעות ורציתי לראות כמה סבלנות טמונה בי.

יצא לי לתעות ורציתי לראות איפה הסבלנות הטמונה בי.

יצא לי לשתוק והמשכתי לחכות, כי יש אנשים שלא טמונה בהם תבונה או שכל, טמונה בהם בעיקר סבלנות.