מילה ותמונה

נפתח בוידוי.

בסופ"ש האחרון בכיתי הרבה. בכיתי כמו ילדה קטנה. התפרקתי לגמרי.

היו מעט מאוד אנשים שרציתי לדבר איתם (ותודה לך, א' יקירתי ותודה לך ב' יקירתי. זה רק במקרה שיצא א'-ב'. תארו לכם שהייתי מדבר גם עם ג', זה בכלל היה דחקה), מעט מאוד אנשים שידעתי שלא יעשו את מה שלא צריך לעשות למישהו במצב נפשי שנע בין איבוד טוטאלי של הביטחון העצמי, אובדן שאת גרורותיו נשאתי איתי לעבודה בתחילת השבוע, לבין כעס וזעם נוראי על אדם שעשה לי מעשה שלא יעשה ולא האמנתי שאי פעם יעשו לי.

אמנם בדרך הקשה, אבל למדתי את הלקח שלי והתפכחתי. אני מקווה.

עברו 5 ימים מאז הפעם הקודמת שכתבתי כאן ועדיין אין לי שום דבר לחדש לכם.

אין לי שום דרייב או יכולת לכתוב משהו יצירתי או ספרותי או איך שלא אגדיר את הבלוג הזה. אבל אני מבין שאם אלך לזמן ארוך מדי, אתם תשכחו אותי לגמרי, ולהוציא איש אחד רע מאוד מאוד, אני צריך אתכם מאוד מאוד.

זה קצת עצוב.

אני נוטה לתת אמון באנשים כי אני אף פעם לא חושב שיעשו לי את מה שאני לא אעז לעשות לאנשים אחרים. זה תמים ונאיבי, אבל לפחות גורם לי להעריך אותי כאדם טוב יותר כשאני רואה איך מתנהגים אנשים אחרים, כאלה שמתיימרים להיות חברים ועוד טוענים בפה מלא שאכפת להם וחשוב להם. לא משנה שאחרי שנייה הם הכניסו לי סכין בגב וחשבו שאני לא יודע.

העניין הוא שלפני חמישה ימים הפסקתי לכתוב מסיבות אחרות לגמרי. אכזבה אחרת אבל הגיונית. לא כזאת שלא הייתה עוברת לי אחרי יומיים או שלושה. אבל בחמישי בלילה כל חצי השנה האחרונה התפרקה לי ברגע.

אני עדיין מנסה להבין, לעכל ותוהה אם שווה וכדאי להתעמת.

החלק המפוכח שבי אומר פשוט לעשות fade away מהמקום הזה. להתפייד זה משהו שהצטיינתי בו מאז ומעולם. אני חושב שאוכל לעשות את זה שוב.

לא יודע. אתן לזמן להגיד.

לא יודע...

מאז יום חמישי אני לא מצליח לחזור לעצמי. אני מרגיש קטן ואפסי. אני מרגיש די עלוב ודי עצוב.
מילא העצב, זה תמיד עזר לי לכתוב, אבל כל היתר גורם לי להיעלם ובגלל זה לא הייתי פה חמישה ימים. מאחר ואני לא מתכוון, רוצה או יכול להרשות לעצמי לשקוע או להתפורר, אני חוזר וכותב לכם ו"מדבר על זה".

לצערי, אני לא יכול לתת לכם את הפרטים, אבל אל תטעו לרגע – שום דבר ממה שקרה לא באשמתי. הפעם ידיי נקיות ואין לי טיפת אשמה או נקיפות מצפון. הסיבה שבגללה אני מרגיש קטן היא כי גיליתי מה מישהו שהוא חבר אומר עליי מאחורי גבי, ואני לא יודע מה אחרים שהם לא חברים אומרים. זה מסוג הדברים שמשתקים אותי.

זאת הסיבה היחידה, שיהיה ברור שאני לא עשיתי שום דבר לא בסדר.

אולי הייתי טוב מדי, תמים מדי, כן מדי. אבל תגידו לי אתם, זאת סיבה לסובב את הסכין?

זאת פעם ראשונה שזה מרגיש לא טבעי לכתוב. זה כמעט מאולץ, אבל זה משהו שאני חייב לעשות.

בשבילי ובשבילי הקוראים שלי, אלה מכם שמחכים ואכפת להם באמת.

בינתיים אני מתנחם בלופים בלתי נגמרים של השיר הכי יפה שנכתב, הולחן והושר אי פעם.

לא להיט תורן, לא משהו שלא שמעתי הרבה זמן ועכשיו הוא נשמע חדש ומדהים.

באמת השיר הכי מדהים אי פעם.

Boat on the river של styx.

בפעם הבאה שתשמעו אותו, תחשבו עליי. מגיעות לי מחשבות טובות לפעמים...