אם את מכירה אותי כ"כ טוב, את יודעת איך אני מרגיש עכשיו.
את מכירה את כל המחשבות וסב-מחשבות שיש לי בראש כבר שעה.
את שומעת אותי צועק ואת רואה אותי מעיף דברים על הקירות, גם כשאני יושב בשקט על הספה.
אם את מבינה אותי כ"כ טוב, את יודעת מה עובר עליי.
את רואה את הקמט הקטן בקצות השפתיים, את רואה היד טיפה טיפה רועדת.
את רואה אותי צוחק מבחוץ ובוכה מבפנים, או להיפך, ואת יודעת, את היחידה שיודעת שאני לא משתגע, כי את מבינה אותי.
את עומדת לידי עכשיו, ואיך זה מרגיש?
כל אהבה היא אמיתית בדרכה, אבל... את אוהבת אותי בכלל?
זה מסוג הדברים שמגלים יום אחד. גם את תגלי.
את תסתכלי לאחור, אני כבר אהיה מת ממך מלא זמן ותזכרי בי.
אולי תחייכי, ואז תדעי שאהבת אותי. אולי תעצבי, ואז תדעי שאהבת אותי.
ואולי המחשבה עליי תחלוף ותחשבי על מישהו או משהו אחר, ואז גם אני אדע שלא אהבת אותי אף פעם.
אני לא מצליח להבין כל מיני דברים בזמן האחרון. אולי את תוכלי להסביר לי.
אכפת לך אם נשב נדבר על זה?
אני אכין לך קפה, סבתא שלחה לי עוגיות קוקוס מעולות, ואני אומר את זה בתור אחד ששונא קוקוס.
אני אומר לך מה קרה ואת תשפכי עליי חכמתך ותגידי לי שאני לא אשם ואני בעצם צודק ויש לי את כל הסיבות לעובדה שכבר חודש אני מרגיש גבר מת מהלך.
רציתי לכתוב שיר אהבה.
עצוב או שמח, אולי על רקע הגיטרות של גארי מור, אבל כשהוא אומר שבדרך הקשה יש מחיר שאני צריך לשלם, אני לא יכול שלא לבכות שוב.
מה נהיה ממני? למה אני לא מצליח להתגבר ולזוז כבר קדימה?
למה כל הדברים האחרונים שכתבתי נראו בדיוק אותו דבר, עם אותן מילים ואותן שורות מאותם שירים של אותם זמרים?
כבר אמרתי את זה אלף פעם בחודש האחרון - אני מרגיש גמור וריק.
כל כך וכך מגיעה חבילה שעושה לי חיוך ואני מחזיר חבילה משלי וזהו. עד הפעם הבאה, שלפעמים באה אחרי שבועיים.
רבע שעה של חיוך בשבוע או שבועיים... זה מה שיש לי עכשיו.
אני מגיע לעבודה ויושב ונכנסים אליי למשרד ואני מחייך ומתלוצץ עם עמיתיי וחוזר למשרד ויודע שאני פאקינג משקר להם.
בא לי ללכת לים ולהיכנס עד שאבלע בכחול הגדול הזה, ועל החוף אשאיר מכתב שיהיה כתוב בו "לא יכולתי להיות מה שרציתי. רציתי ללמוד לשחות בנהר וטבעתי בים" וכל אחד היה מפרש את זה אחרת, וחלק היו אומרים שהייתי גאון וחלק היו אומרים שהייתי משוגע וחלק היו שואלים מי אני בכלל ולמה זה צריך לעניין אותם.
אבל את יודעת שאני לא משוגע. אני פשוט ולא מצליח להתאושש. זה הכל.
במוחי הקודח יש לי מחשבות רומנטיות על בריחות מכל סוג אפשרי - להיכנס לאוטו ולנסוע, לגזור שתיקה למינימום ההכרחי, לנעול את הדלת ולהיעלם. להפסיק לכתוב, להפסיק לנסות לחפור בדברים האלה.
וכל המחשבות רומנטיות להפליא. בשחור לבן עם סקסופון מאחורה וקלוז אפ על הפנים השרוטות שלי. עם מחשבות שמקריא קריין עם קול רדיופוני מעולה שיגרום גם לקרי הלב לרצות לחבק אותי.
נמאס לי לכתוב על זה כבר. אני מרגיש שאני ממחזר וכלב לא בא לפה כבר.
אולי זה רמז.
אלביס, ג'קסון, לנון, באדי הולי, מרלין מונרו. כולם הפכו לאגדות אחרי שמתו.
אולי גם הבלוג שלי יהפוך לאגדה אחרי שאסגור אותו.
רואה?
חולם על הנהר וטובע בים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
