מילה ותמונה

מצטער על שלקחתי לך את הלילה, אבל זה היה מוצדק.

הייתי רוצה לומר שהייתי עושה זאת שוב, אבל אני לא רוצה שתכעסי עליי.

בלילה את באת אליי.

הלכת לסבא שלך, שמסתבר שהוא שכן שלי, ובדרך החלטת להפתיע אותי ודפקת לי על הדלת.

קיבלתי אותך בהפתעה ולחצנו ידיים בחמימות (מה אני, מובארק?! אני לא מאמין שאני מצטט את עדי אשכנזי).
דיברנו וחיפשתי לך משהו לאכול ובדרך גיליתי מלא תבלינים בארונות (מסתבר שגם עניין הבישול שנפתחתי אליו בא לי בחלומות), ואת באת ועמדת לידי, ומשום מה הבית שלי התמלא בכל מיני טיפוסים, שאני זוכר רק אחד מהם ואני לא מת עליו.

התייחסתי רק אלייך והתעלמתי מהעובדה שיש שבעה אנשים שאני לא רוצה בבית שלי.

הרבה יותר הפתיעה אותי העובדה שלאורך כל הזמן הזה, ניו לא הוציא אפילו נביחה אחת.

אולי בגלל שהנוכחות שלך הרגיעה אותו. הגיוני, דווקא.

בכל אופן, התקרבנו.

הרגשתי את הפרפרים בבטן.

באיזשהו שלב כולנו יצאנו מהבית, ואני יצאתי כשאת מותני עוטפת זרועך.

אני צירפתי את שלי סביבך וכך יצאנו מהבית.

נפרדת ממני כמו שנפרדת ממני,

ואז הלכת לכיוון ביתו של "סבך".

שמת לב שחלמתי על סבא שלך דווקא היום?

אני אפילו לא ידעתי שזה היום.

ואני גם לא ממש מכיר את סבא שלך. בחלום שלי הוא היה מגניב.

בכל מקרה...

אני צר לי על הלילה הלבן ועל שגזלתי שנתך בשביל החלום שלי,

אבל התחושה בחלום והתחושה שהתעוררתי איתה, שווה את זה לגמרי.

את מחבבת אותי, את שמחה שאני שמח, לא?...

ואל תשכחי: אסור לרוץ על הסיפון.