למרות שניסיתי להישאר על הקווים ובין השוליים, המילים יצאו מהשורות, והכל נראה מאוד מבולגן.
לא היה שום היגיון בין התווים שניגנתי עם העט לבין הצלילים שהופיעו על הנייר. מין שילוב מוזר כזה של שלווה ושגעון. לא שני הפכים ואיכשהו שילוב מטריד אפילו יותר. משלים, כזה.
ציפור דרור התיישבה על הסורגים של החדר שלי.
הסתכלתי עליה מסתכלת עליי מסתכל עליה.
היא חיכתה שיקרה משהו, ואני לא יכול לכתוב כשנועצים בי מבט.
חייכתי במבוכה, והיא עפה לה.
רציתי לחזור לנגן, אבל התחושות השתנו.
נתתי לשירים להחליט על כיוון הרוח, והשתדלתי שלא תהיה חזקה מדי, יש אנשים יקרים בלב ים כרגע.
שעות עם כלי נגינה כחול ומכשיר הקלטה לבן, והנגן המהולל לא מוציא רבע צליל ראוי למאכל אדם.
התחלתי להריץ את כל השמות שעוררו בי משהו בתקופה האחרונה. כשגיליתי כמה שמות לא עשו בי כלום, גיליתי כמה השתנה סביבי בחודש וחצי האחרונים.
ג'וני שועלי גורם לי לקנא ורוקפור גורמים לחשוב שאני טיפש שקינאתי בג'וני שועלי, כשהם ממש ברצועה הבאה.
שוב בחירה פזיזה ולא נכונה.
זה לא רק בחיים, זה גם בשירים.
אני משחרר את הרסן, מנסה להיחשף למחשבות שאני בד"כ מנסה להתעלם מהן, אבל אין משמעויות נסתרות, שמיימיות, אלוהימיות או חדשות.
זה רק שישי בערב, שקט כזה, שלא קורה בו כלום ולא יקרה בו כלום אח"כ.
אני צריך לנדוד שוב.
אני צריך להתחיל, לגמור, להישבר ולהתחיל הכל מהתחלה.
ככה חייתי את החודשים האחרונים בחיי, רק שעכשיו אני מגלה שאני קצת מפחד להתחיל ומאוד לא יודע מאיפה.
כמו פעם, אני צריך לאגור אומץ, לעלות על רכבת אקראית ולא לחשב מסלול וזמני הגעה.
הימים הכי טובים שלי היו כשעליתי על קרונות בקר וישנתי מתחת לכוכבים והתעוררתי בגלל השמש ולא בגלל השעון המעורר.
יומן הנדודים שלי מונח איפשהו בפינת החדר ולא נגעתי בו הרבה יותר מדי זמן.
התבגרתי, הזדקנתי, רציתי לנוח, ולמרות שמעולם, מעולם, לא חייתי את החיים המהירים כפי שהיה ראוי לחיות אותם, אני מתגעגע לקצב של פעם.
אני צריך להתאהב שוב.
אני צריך להתרגש שוב.
אני צריך לכאוב עד שארצה למות, ואני צריך להתענג עד שארצה לצרוח.
(וזה השלב שבו אני דורש מכם להימנע מקלישאות כמו: אז תתחיל לחיות / מה עוצר אותך וכו')
אני צריך שיהיה לי על מי לכתוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
