מילה ותמונה

"מעולם לא בכיתי מאושר"

מעולם לא גרמתי לך לבכות מצער.

"פעם צחקתי עד דמעות"

מעולם גם לא הצחקתי אותך.

עשית לי את אחד הדברים הכי נוראיים שעשו לי בחיי,

אבל כמו עם נורמה ג'ין, גם לך סלחתי.

כמו ישו, תמיד מפנה את הלחי השנייה.

כמו קבצן מרחובות תל אביב, מרוב אגרופים כבר אין לי שיניים.

אז אני לא נושך את השפתיים.

כשכואב ואני לא רוצה לצרוח אני נועץ ציפורניים.

הידיים נראו כמו עם סימני סטיגמטה, אבל זה היה עדיף על

לצרוח ולגלות שאף אחד, אף לא אדם אחד, שומע.

היית יכולה להיות אחת מאלף, אפיזודה.

אבל היית אחת משתיים, אימפריה.

מישהו שר שאימפריות נופלות לאט,

אני הפלתי שתיים ביומיים.

מלך.

כמו הטמבל של דוכין,

מטמבל לאורח לקצין למלך

עד שנזרקתי כמו שנולדתי,

עירום וטמבל. שחוט.

מכל האנשים שבאו אליי מכאן,

הצלקת שלך הכי בולטת וגדולה.

עד היום אני מפחד כל פעם שאני מדבר איתך.

שוקל מילים, בוחן, עושה הגהות על כל משפט.

"סינדרלה היא האגדות כולן, ואין אחת באגדות אשר תדמה לה"

הוא אומר ובורח.

אני נשאר להתבשם מניחוח הנצחון

גם כשהוא מתחלף בסרחון התבוסה.

והזמן עובר, וכל פצע מגליד וכל שבר מתאחה

וכל דמעה מתייבשת וכל קלישאה מעייפת עצמה למוות

ואנחנו פה ומדברים ואת נחמדה לי ואני מתפתה לשכוח

אבל יודע שאסור לי לעשות את זה שוב.

את יקרה כ"כ ואני אוהב אותך כ"כ,

זה משגע אותי שיש דברים שאני לא יכול לומר לך.

הלכי רוח, מחשבות, דעות.

הכל בשם אותו פחד מאותו יום.

ואולי זה יעבור כשתעשי צעד מהכיוון שלך.

זה יכול להיות צעד לכאן או לשם,

כזה שיקרב או כזה שירחיק,

כזה שיפתח דף חדש או יסגור את הספר. אבל זה לא ידרוך במקום.

פותחת בקלפים מנסה לפתות אותי,

קוראת בכף היד מנסה להפחיד אותי,

קוראת בקפה מנסה להבריח אותי

וקוראת פוסטים מנסה להדחיק אותי.

על כל הדברים שרציתי לי שהיית כלולה בהם,

וויתרתי.

את כל הדברים שרציתי לי שלא היו קשורים עלייך,

הרסתי.

יש מי ששומר על מרחק ביטחון

ויש מי שנעלם לי לגמרי,

ויש אותך שבדרכך, למרות שלא תודי בזה אף פעם,

לא וויתרת עליי.

וזה נראה לי מטופש,

אינטרס אכזרי כזה לאורך זמן שכזה,

אז אני מאמין לך.

ויודע שזה לא ייגמר טוב.

אני לוקח את הסיכון שאולי תקראי את זה,

אבל אחרי שהמתקת לי את היום,

אני חושב שמגיעה לך האמת.

לא הייתי עובר את היום הזה בלעדייך.

יותר מדי עבודה ליום ראשון,

יותר מדי באסה לבוא לשם בבוקר.

יותר מדי תסכול.

ואת עזרת לי.

לא הפסקת לדבר עלייך ואני קראתי וחייכתי.

וככל שהחיוך התרחב, הפצע נסגר

והמוח דפק "תזהר. תזהר. תזהר"

משל הייתי שופט באיצטדיון טדי.

לא יודע מה לומר.

אנחנו רחוקים רבע שעה ממה שאולי יהיה היסטוריה שתמשך 9.6 שניות.

אני נרגש, האמת.

אני רוצה לראות שיא עולם.

זה קשור אלייך,

כי אני חושב ששברתי את שיאי הסליחה שלי איתך.

למרות שאני עדיין לא יודע את כל האמת,

אני חושב שהערב סלחתי לך סופית.

יסלח לי אלוהים על זה שאטריד אותו בהמשך,

יסלחו לי קוראי הבלוג שבוודאי עוד ישמעו את 'קנאק' השבר הבא,

יסלח לי אני שעושה את זה לעצמי,

אבל הלב נראה טהור. אולי אני סתם לא רואה טוב.

מעולם לא בכית מאושר, ומעולם לא גרמתי לך לבכות מצער.

את גרמת לי לבכות כמו ילדה קטנה.

פעם צחקת עד דמעות ואני מעולם לא הצחקתי אותך.

את גרמת למלאכי הגורלות להיקרע על הרצפה,

בגלל הטמבל שחזר לסיבוב שני.

אכן ערב של שיאים.

9.58 שניות.

פשוט... אלוהי.

אני לא מאמין.