מילה ותמונה

עולם שחור לבן פועם ונוהם וזז במהירות.

בנמל שלי, המים שקטים.

ספינה עוגנת וחולצה ירוקה נכנסת.

'לאגר, מייטי".

לאגר אני משקה אותה.

בוטן, סנוקר, דארטס ועוד כוס בירה.

3 חיילים שיכורים נכנסים.

אחד שם יד לא במקום. אחד אומר מילה לא במקום. אחד מתקרב קצת מדי.

בנמל שלי, המים מתחילים לגעוש.

אני מתקרב, הם מתרחקים.

אני נשאר קרוב ו"תורי עכשיו, חולצה ירוקה, תראי איך עושים את זה כמו שצריך".

אכן, כך מפספסים כמו שצריך – בגדול.

חולצה ירוקה צוחקת,

שלושה חיילים שיכורים נועצים מבט ומורידים עוד בירה.

בטח יחכו לי בחוץ.

האווירה טובה, הפאב מתרוקן.

בנמל שלי, גלים רומנטיים.

ג'וקבוקס מנגן קיטץ',

חולצה ירוקה נצמדת לריקוד איטי וקרוב במיוחד.

גב אליי,

תחת אל חלציים.

יד על הבטן

שפתיים נוגעות באוזן.

השיר נגמר כשהיד שלי

מלטפת את כולה

והיא מסתובבת לנשיקה.

בנמל שלי, זכוכית הפאב שלי נשברת.

שלושה חיילים שיכורים רוצים להרביץ לי.

הלב פועם, אני יוצא החוצה.

אני נמנע, כי אני כזה, נמנע,

וחברים שלהם באים לקחת אותם

ומחר הם מפליגים ולא אראה אותם שוב בחיי.

ואני חוזר פנימה

וחולצה ירוקה שואלת אם הכל בסדר,

וחולצה ירוקה יורדת

והלילה מתחיל עם פעימות לב מסוג אחר.

סוגר את הפאב

והולכים לאורך הנמל שלי, מצפון לדרום.

הגלים גועשים והירח נעלם ואין ענן וכוכב.

לח ודי חם

וחולצה ירוקה קצת מזיעה

אבל לא מוותרת על היד שלי שאוחזת בשלה.

בסימבוליקה קטנה שכזאת,

פעם שלישית הלילה שנוזלי גוף מתערבבים.

נשיקה בנשיקה לחייל השיכור הראשון,

גוף לגוף לחייל השיכור השני,

כף יד לכף יד בערב לח בטירוף לחייל השיכור השלישי.

ומדברים כל הדרך,

על גיבורים מתים ועל הסופרים ששינו את חיינו.

מגיעים לקצה "בוא נשב, נישאר פה קצת"

חולצה ירוקה נשכבת על גבעת דשא מבודדת

ובמקום שאין פנסי רחוב, יש כוכבים.

ממשיכים לדבר וחולצה ירוקה נרדמת.

אני מנשק אותה על האף ונשכב עם ידיים מאחוריי ראשי.

מסתכל על הכוכבים ומחכה שהיא תתעורר.

הנמל שלי ריק מאדם,

רק חולצה ירוקה ואני.

אני מרגיש כמו שומר הממלכה עכשיו.

הבו לי הדרקונים, יו ביטצ'ס!