מילה ותמונה

מצאתי אותי מקנא במישהו שאולי ידע אותך יותר ממני, ואני לא ידעתי אותך כלל.
חשבתי שכבר לא אכתוב עלייך, אבל מה את יודעת, המפלצת הירוקה של הקנאה מתעוררת בי לפעמים.

ביום שבו שבוי מחייך במרירות למצלמה וקולו נשבר מעט במילה "מצויין", במין פרדוקס כפול כזה, זה מרגיש לי רע לחשוב על כל דבר אחר. רע לשמוע מוזיקה, רע לכתוב עלייך, שבכלל לא אכפת לך ובכלל לא תדעי. כמו אותו שבוי שלא ישמע את מיליארדי, מיליארדי המילים שנאמרו עליו, בתפילות, תקוות, שיחות-ארוחת-צהריים ואיפה לא.

ואני מתעסק בעולם הצר והקטן שלי, בארוחת השישי שלי ומנסה בכוח להימנע מלצפות בחדשות. בינתיים זה קל. הן מתחילות ב-20:00 ועכשיו רק 19:20. זה לא אגואיזם, זה לא אפאטיות. זה ניסיון להניח לזה לרגע, כי זה לא שלי ולא שלהם ולא של אף אחד מלבד אבא ואמא שלו.
בבוקר קראתי טוקבקים ואנשים שאומרים ש"חייבים לתת לנו לראות".
כל אחד מנכס לעצמו משהו שלא שייך לו.
כולנו נכנסו לנו ילד שהוא בכלל לא שלנו.
לא נוח לי עם זה. זה גורם לי לזוז בחוסר נוחות בכסא, כשהוא פונה לאבא ולאח ולאחות ומיליוני עיניים נעוצות בו והוא הסמל הלאומי החדש ובכלל לא אכפת לו שזה כזה.
כשאסף רמון נהרג, כולם דיברו עליו. "אסון לאומי" היה מי שקרה לזה. שלחו את עמנואל רוזן להוציא עוד ראיון מאמא שעוד לא יבשו לה הדמעות.
רבאק, די עם זה.
תרבות ה"שלנו" הזאת שחודרת לחייהם של אנשים שבעל כורחם הופכים לגדולים מהחיים מוציאה אותי לעיתים מדעתי.

ביום שהחזירו את אלדד רגב ז"ל ואהוד גולדווסר ז"ל, הזלתי דמעה כמו כל אחד אחר.
כשאילן רמון נהרג הרגשתי חוסר אונים, כי האיש הראשון שלנו בחלל הביא היה לי למייג'ור טום, ומייג'ור טום תמיד גורם לי לבכות.
כשבנו נהרג מלמלתי כמו לא מעטים – "זה לא יכול להיות".
גלעד שליט נכלל בכל משאלה פרטית שלי בשיחה פרטית שלי עם אלוהים פרטי שלי.
אבל המשאלה הפרטית שלי הוא שהוא יחזור להיות גלעד שליט ממצפה הילה ולא גלעד הבן של כולנו.

אני לא נכנס בכלל לדיון אם זה משרת או לא משרת את החזרתו או כל דבר כזה, כי אני מבין בזה בדיוק כמוכם, אבל כשמגיע מכתב וכל ערוץ טלוויזיה / אתר אינטרנט / עיתון מביא גרפולוג כדי שינתחו, וכשמביאים מומחים לשפת גוף לכל אתר וערוץ טלוויזיה כדי שינתח... זה לא התפקיד שלנו לדעת את זה. זה כ"כ מיותר לי, לך ולך, כי זה כל כך פולשני.
אבא שלו צריך לדעת את זה. אמא שלו צריכה לדעת את זה. ראש הממשלה ואנשיו הממונים על כך. שר הבטחון, הרמטכ"ל ואנשיהם.
כשאני רואה 4 כותרות באתרים שונים שמנתחים את שפת הגוף שלו, זה הופך את זה לצהוב וזה לא ראוי.
יונית לוי אמרה שעוד כמה ימים, אחרי שכל אזרח בישראל יראה את הקלטת הזאת בכל מהדורת חדשות באשר היא, היא תהפוך לריקה מתוכן. היא צודקת וזה מכעיס אותי כי זה לא צריך להיות ככה.
נועם שליט אמר לפני שבועיים, בטקס שערכה מכבי ת"א לבנו לפני המשחק מול בני יהודה, שהוא לא בטוח שגלעד היה נהנה מזה. הוא היה נבוך ומתבייש.

גלעד שליט הוא לא "שלנו". אין לנו זכויות עליו. הוא לא רוצה להיות "הבן של כולנו". הוא רוצה להיות הבן של נועם ואביבה.
אחרי שראיתי את הקלטת מצאתי עצמי בסוג של מצוקה (שהרי הכל יחסי).
אני רואה את הילד הזה שלא מבין מה נפל אליו ואיך הוא הפך להיות סמל של מאבק של 60 שנים, ורואים שזה גדול עליו. תראו לי ילד אחד בן 23 שזה לא גדול עליו. כשרואים אותו מדבר, אין אחד שלא חושב שצריך לעשות הכל בשביל להוציא אותו משם, אבל שנייה אח"כ מבינים שזה לא כ"כ פשוט, ואלוהים, איזה מזל שלא אני צריך להחליט.
התקווה שלי היא שבראש השנה הבא לא נצטרך יותר לקוות שהוא יהיה עם המשפחה שלו, אלא לא נחשוב עליו יותר מדי, חוץ ממחשבה אחת – "איזה טוב זה שגלעד בבית".

ואולי אני טועה וזה כן המאבק של כולנו ועכשיו יצאתי דביל על סף הלא-מתעניין, שזה הדבר הכי נוראי שתוכלו לומר עליי בשלב הזה של החיים.
כדי שגלעד שליט לא יהפוך למיתוס שברור לי שהוא לא רוצה להיות, הקלטת הזאת הייתה צריכה להישאר בארבע אמותיהם של הוריו.
כשזה נהיה צהוב, כשזה נהיה "שלנו", זה הופך את גלעד לנינט, וזה אסון נוראי ועוול עצום לילד אחד ממצפה הילה, שרק רוצה לחזור הביתה.

ובין מחשבה אחת לאחרת על גלעד שליט, אני מדפדף לבלוג שלך ורואה תגובה של מישהו שיודע יותר ממה שאני יודע.
זה מוזר לי שאני יודע יותר מדי על מה שאני חושב להיות צריך חשאי ולהיגמר מזמן, ויודע מעט מדי על מה שרציתי לדעת יותר מהכל ואף פעם לא התחיל.
היפוך גורל שגורם לי להרגיש מחורבן פעמיים.
גם אישית וגם לאומית.