לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

מילה ותמונה


מתחילים ממקום מסוים, ואז הולכים. אף פעם לא יודעים לאן באמת נגיע. אפשר לנחש, אפשר לכוון, אי אפשר לדעת.

Avatarכינוי: 

בן: 43

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
11/2009

זה לא עוזב


רציתי להיות שם
אבל לא ידעתי איך להגיע.
עד שמצאתי את השביל הנכון,
מלא מכוניות עשו את דרכן בנתיב שמולי.

אמרת לי להקשיב ללב,
אבל העדפתי להקשיב ללב שלך.
לא הייתי בשיעורי מורס, אז לא הצלחתי להבין מה הוא אומר, אבל אני כן יודע שאת צריכה פיקוח רפואי.

אחרי שהקשבתי ללבך,
רצית להקשיב ללבי.
העדפתי להגיד לך במילים את מה שהוא היה אומר בפולסים.

הם נסעו לשם שוב.
הפעם ידעתי את הדרך.
הגעתי בזמן ומישהו סיפר שאמרת שתתעכבי.
הם כיבו את האורות, ואני ישבתי עם כובע זוהר על כסא עץ מתנדנד.

את לא אהבת את המילים שלי
ואני התחרטתי שלא נתתי לך לנסות לפענח את מה שאומר הלב.
המילים שלי יכולות ממש לפגוע, מישהו אמר לי פעם.
הייתי רוצה לפגוע בך כדי לדעת שאכפת לך מספיק.

שנאתי את השירים שלך
שנאתי את המשוררים שלך
שנאתי את הכל בך,
רק בגלל שאהבתי הכל בך ולא הצלחתי להשתחרר ממך והרגשתי כלוא.

ואת לא ידעת את זה כי זה לא עניין אותך.
מכל האנשים שנשביתי בהם בעבר,
את היית הכי פחות חשובה
והכי הכי שובה.

אני מחכה שהם ייסעו לשם שוב.
אני לא יודע אם אצטרף.
למרות הכל, זה יותר מדי בשבילי,
אבל לפחות אדע שאת עדיין קיימת.

נכתב על ידי , 6/11/2009 20:55   בקטגוריות עצב, אהבה ויחסים, שחרור קיטור, פסימי  
14 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 20 פלוס , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להנווד אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הנווד ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)