מילה ותמונה

'תרקוד או תמות' היא איימה עם חיוך, ואני חפץ חיים.
היא לימדה אותי את צעדי הריקוד ואחרי שהמבוכה נעלמה לה, היא אפילו גרמה לי לנענע אגן כמו שצריך. הפסקתי לדרוך לה על האצבעות, ידעתי להוביל כמו שצריך, הייתי בתוך הקצב. למרות אין ספור לילות סוערים, שם, בסטודיו הגדול והריק עם מוזיקה לטינית מחרמנת אך מעצבנת-במהרה, הייתי הכי קרוב אליה שהייתי אי פעם, עם הסרת העכבות האחרונות.

אני שונא מוזיקה לטינית בערך כמו שאני שונא ג'אז.
זה כבד לי באוזן, זה מעיק לי על החזה... אני פשוט מתעב את זה.
אבל יש אנשים שהופכים רגעים מסויימים לעילאיים, וזה הרבה פחות משנה מה קורה מסביב.
באותה מידה יכולנו להיות באמצע הרחוב עם שיר מזיע למוות מרוב מאמץ של משה פרץ בוקע בחוסר טאקט משווע בשעת צהריים מוקדמת מאיזה ערס-מוביל ובתנועת ריקוד חיננית אחת בצירוף חיוך שובב, הקסם היה מופעל.
היא תמיד הייתה מעל המקום והזמן. זה היה אחד הדברים שהכי אהבתי אצלה.

היא גרמה לי לאכול מרק, שזה משהו שאני לא אעשה בשביל אף אדם אחר גם באיומי אקדח.
ישבתי לראות איתה תוכנית שלמה של אלן דג'נרס (או אלן דה נאג'ס. היא מעצבנת!) ואפילו ציחקקתי במקומות הנכונים.

כשאני חושב על זה תוך כדי נהיגה או סתם ברגע של נדודים, אני מבין שאם לא הייתי אומר את כל המילים הלא נכונות, הייתי ממשיך לעשות עכשיו את הדברים הקטנים האלה שלא משנים לי כלום, אבל עושים שמחות קטנות בלב של מישהו אחר.
ותגידו לי אתם, מה זה חסד של שמחות קטנות לעומת השמחה הגדולה שהיא הביאה איתה?

אבל בין השמחות הקטנות והגדולות, היו חיים שלמים שלא היו לנו מאושרים מדי ומתישהו הגיע הזמן שלה ללכת.  
היא חיבקה אותי חזק ליד הדלת וביקשה שלא אלווה אותה לאוטו. היא כרעה לכיוון הכלב וליטפה אותו והוא כשכש בזנב, לא יודע שהיא לא מתכוונת לחזור.
כשיצאה מפתח הבניין, הסתכלתי עליה מהחלון נאבקת במזוודה הגדולה עם כל הבגדים שהשאירה אצלי לאורך השנים.
המאבק הקטן הזה איפשר לי להסתכל עליה עוד דקה או שתיים וזה בערך כל מה שהייתי צריך.
כשהאוטו יצאה מהחניון, בכיתי דמעה אחת או שתיים. נכנסתי למיטה והלכתי לישון.

השינה ניקתה את המערכת ולמרות הגעגוע של הימים הראשונים איש מאיתנו לא נשבר ולא יצר קשר, ואחרי כמה ימים זה די עבר, לפחות אצלי. לא יודע מה הלך אצלה, אבל גם היא לא יצרה קשר, אז אני רק מניח.
השגרה הצפופה של חיים – עבודה ומחויבויות קיומיות, פשוט השכיחו את זה, ובערב אחד שזה כבר כן הזיז, אמרתי 'טוב, כשאסיים לאכול' ועד אז כבר שכחתי.

מתוקף שנאתי למוזיקה לטינית, נמנעתי ממנה בכל דרך שיכולתי.
העברתי תחנה ברדיו או בטלוויזיה וממש לא תמצאו כזאת בין השירים והדיסקים שאספתי עם השנים.
אבל לפעמים הנסיבות מנצחות ואתה נכנס למשרד שהוא לא שלך או למונית או אוטובוס ואין לך שליטה על הפסקול.
באחת הפעמים האלה נתקלתי כשהאוטו היה במוסך ועליתי למונית בשעת צהריים מוקדמת , בדיוק כששודרה תכנית רדיו של המוזיקה הזאת. השדרן דיבר עם ר' מתגלגלת ושמחת חיים מוגזמת ולא ברורה ואני רציתי לקפוץ החוצה, אבל אפילו להנמיך אני לא יכול לבקש ממנו, כי אני מרגיש שאני אורח ולא הייתי רוצה שמישהו יבקש ממני להחליף את המוזיקה במשרד שלי.
בין כל השירים שבנסיעה מפה לשם, התנגנו כמה צלילים מוכרים שהיא השמיעה לי בעבר, ופתאום מאוד קיוויתי שיתנגן השיר שהיא הרקידה אותי לצליליו. קיוויתי שהרמזור האחרון יהיה ארוך ואולי איזה עומס תנועה קטן, כי אולי, אולי זה יהיה השיר הבא.
ירדתי מבלי שזה יקרה והפעם זה לא כ"כ עבר לידי.

הסיטואציה המקרית הזאת הייתה שווה לי יותר מכל מחשבה ברגע של שקט וחשבון נפש.
בגלל שזה בא בהפתעה, בגלל שזה בא 'מבחוץ' ולא מתוך משהו שאני אילצתי. בגלל לא יודע מה. הפעם זה היה משנה.
שכנעתי את עצמי שזה יעבור עוד שעה, עוד יום, עוד שבוע ושממש לא כדאי לטעות ולהתקשר.
מה כבר אומר לה, ששמעתי מוזיקה במונית שהזכירה לי אותה? זה תירוץ עלוב כמו שזה נשמע.

כמה ימים אח"כ המחשבות באמת נעלמו. אבל כשהאוטו חזר ונהגתי בכביש ארוך ומהיר, הרדיו דיסק ניגן שיר אחר שאמרתי לה שאנחנו חייבים לרקוד ואף פעם לא היה לי אומץ להושיט לה יד ולהזמין אותה לראות את הצעדים הכושלים שלי.

חשבתי מה הייתי אומר לה אם הייתה לידי עכשיו והייתי מצליח למצוא בי את האומץ.
'אני לא זוכר את השיר המחורבן שהכרחת אותי לרקוד לצליליו, אז אני צריך ריקוד אחד עם השיר הנכון, כדי שהוא לא ימות ואני אוכל לזכור אותו'.
והייתה מחייכת ואומרת שאני דרמה-קווין ואני הייתי עונה לה שככה היא אוהבת אותי, כשאני מתנהג כמו דיווה ונותן להכל משמעויות, והיא, ברגע של אמת שהייתי מעדיף שלא תצוץ אף פעם אמרה שזה מה שהרג אותנו.
הייתי מושך את ידי, והיא בכל זאת הייתה נצמדת.
ראשי היה מושפל. ממבוכה, בושה, אולי אפילו הייתי מסתיר דמעה של עלבון.
והיא הייתה מתכופפת ומכניסה את שפתיה אל מתחת לשפתיי ודוחפת את ראשי למעלה.
ולא הייתי מנשק אותה בהתחלה. מהמבוכה, מהבושה, מהרצון לחזור שתי דקות אחורה ולא להציע את הריקוד הזה לעולם.
והיא הייתה מנשקת שוב ובנשיקה השלישית הייתי נשבר ומנשק אותה ותופס אותה חזק, כמו בסרטים.

ואז השיר נגמר ואני בדיוק הגעתי,
והמחשבה הזאת נכנסה לה לבנק המחשבות האינסופיות,
בחשבון של כל הדברים שרציתי לעשות איתה ולא הספקתי.
חתונה, טיול חובק עולם, ילד וריקוד אחד שבאמת שווה לזכור.