מילה ותמונה

פעם אחת נוספת הגעתי קצת מאוחר מדי.
הדובי האחרון נלקח ועל המדפים העירומים נותרו רק כמה עיניים שנפלו כשכל אחוזי הדיבוק התנפלו על המדפים ולא אכפת היה להם שלדובי שלהם לא תהיה עין, העיקר שיהיה להם את הדובי הזה שמשגע את כל העולם.
באחד המדפים התחתונים היה דובי אחד בלי שתי העיניים וגם יד אחת תלושה וצמר גפן נזל מהכתף הקטומה שלו.
הרמתי אותו ביד ימין שלי והסתכלתי עליו.
'אז זה אתה, אה? אתה בא איתי הביתה' אמרתי לו בשקט בתקווה שהמוכר, בחור צעיר שמת להעיף אותי כבר, לא שומע.
לקחתי אותו לקופה.
'מה... אתה רוצה הנחה כי הוא קרוע?... אני לא יודע אם אני יכול לעשות את זה. אני צריך לשאול את אבא שלי...'
'לא ביקשתי כלום. רק את הדובי'
'אה...' הוא הופתע מאי-ישראליותי.

הושבתי את הדובי הפצוע והעיוור במושב שלידי. הנחתי עליו את התיק בצירוף הוראת 'תחזיק את זה' והבאתי את הדובי הביתה.

הילדה כבר ישנה ורק האישה הייתה בסלון.
'נו, השגת?'
'בערך...'
'מה זה אומר?'
'שהוא קצת פצוע'
היא גיחכה וביקשה לראות.
'אתה מוזר, אבל אני אוהבת אותך ככה' היא אמרה עם חיוך.

ידעתי למה היא התכוונה.
ידעתי שחשבתי שיכול להיות שהילדה בכלל לא תאהב את זה, והסיבה שקניתי את הדובי היא בגלל שלא רציתי שהוא יישאר לבד בחנות, אחרי שלקחו את כל החברים-הדובים שלו. גם ככה חשוך לו ואם הוא לא ישמע את החברים, הוא בטח יפחד.
זאת הייתה מחשבה יפהפייה בעיניי והייתי מאוד גאה בה.
זה כמו הכלב שלקחתי כי היה לבד בכלוב ולא שינה לי שהוא היה או לא היה הכי יפה. ממרחק הזמן והקירבה, האובייקטיביות נמסה ונמוגה בנושא הזה, שמלכתחילה לא עשה שום הבדל.
אני אולי לא עיוור וקטוע יד, אבל הרגשתי שהדובי הזה הוא סוג-של אני. האחרון על המדף, כזה.
באיזשהו מקום קיוויתי שהילדה לא תרצה אותו ואני אוכל לקחת אותו ולשים אותו בחלון האחורי של האוטו שיטייל איתנו כשאנחנו נוסעים או במשרד על המדף ליד הדגל, שיארח לי חברה בין הפגישות.

לפני שינה אחרי ניסיתי לתפור לו את הגדם, איפה שנזל לו הצמר גפן. כישורי כלכלת הבית שלי גרמו לו להיראות כמו פצוע מלחמה בקונגו והצחיקו את האישה למוות. אבל לפחות עשינו בונדינג. התאהבתי ביצור הקטן עם החוט האדום שצייר לו חיוך.

בבוקר שלמחרת הילדה העירה אותנו ואמרה שהיום סוף סוף חופש ועכשיו אפשר ללכת ללונה פארק כמו שאמא הבטיחה.
אמא שלה, כמו אמא שלה, הכינה לכולנו ארוחת בוקר, ובזמן שהחביתה עשתה עוד היפוך, אמרתי לילדה שקניתי לה את הדובי שהיא רצתה, אבל יש בעיה קטנה... הגעתי אחרון לחנות והוא קצת קרוע ולא מושלם.
הבאתי לה אותו עם קצת חשש מלאכזב אותה והעיניים שלה נדלקו.
היא מיששה אותו באיזור העיניים, איפה שהיו שני כפתורים שדרכם השקיף על כל העולם שהכיר – מהמפעל במשאית למכולה ואחרי כמה ימים מהמכולה במשאית אחרת לחנות, שאנשים בה דיברו שפה שהוא לא הכיר. הוא הספיק להיות בחנות רק יום אחד לפני שקרתה לו התאונה הנוראית.
היא בדקה את התפרים 'אבא, זה אתה עשית, נכון?' היא אמרה, ספק בתמימות ספק בכעס.
'כן' נבוך ומתנצל זה כל מה שיצא ממני.
'ומה קרה לו?'
'הוא... נפצע בתאונה'
'אני יכולה לשמור אותו? אני רוצה לטפל בו'
מעולם לא הייתי גאה בה יותר.
נישקתי את הילדה בקודקוד והסתכלתי על האישה עם חיוך של ניצחון.
'גם הילדה שלך מוזרה'.

בתום יום בלונה פארק וארוחה במסעדה טעימה במיוחד, אחרי אמבטיה ולפני שינה, הצצתי לחדר של הקטנה.
הדובי שכב במיטה, במקום שבו אני שכבתי בלילות שאמא שלה לא הייתה פה והיא לא יכלה להירדם. שניהם מכוסים היטב. היא כבר ישנה וידה כרוכה סביב הדובי, שיידע שהיא שם לא יפחד בלילה הראשון שלו בבית החדש.

כילד תמיד שמרתי כל צעצוע שבור, אוטו שאיבד גלגל או דובי שאיבד עין, ועכשיו לראות את הילדה הקטנה שלי עושה את אותו הדבר בדיוק...
זה העצב על הפרידה מהישן ורחמים על הצעצועים הנטושים שתמיד גברו על ההנאה מהחדש.
אבל היא לא קיבלה דובי חדש ולא נטשה בובה ישנה. היא קיבלה פיסת בד מעוכה וקרועה ועל זה הערצתי אותה.
בלי מניעים ובלי סיבות, פשוט כי הוא שם, היא טיפלה בו כמו שילדה בגילה מטפלת בדובי האהוב עליה.
במסירות אין קץ ובאהבה גדולה וגם בהגנה של לביאה, רק כי הוא נכה ולא רואה ולא יכול לאכול לבד (כי הוא עיוור, הוא יפספס את הפה ויתלכלך...).

רגע המשבר הגיע כשהיא הביאה אותו לשולחן בארוחת ערב אחת ואמרה לו 'בלינקי, אתה תשב ליד סבא'...