מילה ותמונה

היא עמדה מדרגה מעליי, כך שראשי היה בערך מול הצוואר שלה.
אף אחד מאיתנו לא התרחק.
היא חייכה ושמה את שתי ידיה על הכתפיים שלי, ואני שמתי יד מעל התחת שלה.
מחבק, אך לא מצמיד.
היא אמרה משהו והצמידה לי נשיקה.
היא התרחקה וחייכה ואמרה משהו נוסף,
הניחה את זרועותיה על כתפיי בחיבוק קרוב יותר ונישקה אותי שוב, הפעם קצת יותר... לעומק.

הנשיקה נגמרה די מהר.
המשכתי בדרכי והיא בדרכה.
ידעתי שאראה אותה שוב אח"כ, וזה לא ממש שינה, לכאן או לכאן.

לא התרגשתי מדי, לא חשבתי על זה מדי.
זאת לא הייתה נשיקה רומנטית או סקסית.
לא לקחתי את הריח שלה והטעם שלה איתי לשום מקום.
השארתי אותם על המדרגות.
זאת לא אישה שחשבתי עליה אי פעם בצורה שכזאת.
זאת הייתה נשיקה מזן חדש עבורי, נשיקה של "רגע".

ואולי כי היא כזאת.
חברה, אבל לא קרובה מדי.
אדם מקסים שאני אוהב, אבל לא מעבר לזה.
ופשוט חלקנו רגע
וזה היה נכון
וזה נגמר
והמשכנו הלאה כאילו כלום.

וזה נהדר.
בין כל המחשבות האלה,
לא לחשוב יותר מדי זאת מחשבה חדשה עבורי.

אני כותב על זה לא כי זה חשוב,
אני כותב על זה כי זה מוזר.
כי זה לא העסיק אותי ולא הטריד אותי
ולא הייתה לי בעיה לעמוד מולה שוב
ולחייך אליה ולצחוק איתה ולקחת ביס מהפריכית שלה עם הקוטג'.

ופריכית האורז עבשה כדרכן של פריכיות האורז.
והקוטג' טרי ונהדר והופך את הפריכית לחברה ראויה לנס קפה של הבוקר.


וזהו.
רגע אחד בזמן שהוא באמת רק רגע אחד בזמן.

אני צריך יותר כאלה.