מילה ותמונה

המילים הקטנות עפות בדרכן הקטנה
מהפה שלי לאוזניים שלך.
בדרכן חוצות חצי יקום בניסיון לחפש אותך.

לא כולן יגיעו.
חלק יאבדו בדרך.
חלק ימותו.

אלה שיגיעו יתדפקו על דלתות לבך ויבקשו להיכנס.
שומר הסף שלך,
איש עצבני בגודל של מקרר, לא סלחן במיוחד.
כל מילה לא נכונה, תיזרק לסמטה הסמוכה,
שם תגווע ותמות.
הבעיה היא שהסמטה שבצד ליבך מלאה במילים ראויות
שנהגו במקומות הכי עמוקים ומוארים שלי.

לפעמים עוברת רק מילה אחת,
ובדרך כלל זאת לא המילה הכי חשובה.
למילים החשובות שלי את לא מרשה להיכנס.

'אני רוצה להחזיק את ידך'
הייתה השורה האחרונה שדיברתי אלייך,
ואני יודע שהיא לא הגיעה.

אני יודע שאנשים חזקים לא צריכים מילים.
במבט שלהם, בחיוך,
או בליטוף שלהם הם יגברו עלייך.
אבל אני לא חלש.
אני רק רחוק.

המילים שלי מקנאות בריחות של שבת
שעולים בטבעיות לחדרים של אנשים
ומענגים קצות אפיהם,
בעוד הן מתות באוויר
ולא מגיעות לחדרים של לב.

'סרנדה לכוכבים' מתנגנת כמו שהיא צריכה להתנגן
ולא בגרסה השחוטה שלה,
והמילים שלה שכן מגיעות, גורמות לי לרצות לשאול אותך
אם הרגשת את הרוח שנשבה סביבך בחלומי
ואם הרגשת את האהבה שהייתה באוויר.

שורות קצרות מרגישות נכון יותר עכשיו.
מסע ארוך מדי עם מטען כבד מדי בוודאי לא יגיע,
ושומר הסף שלך לא מרשה לקבוצות להיכנס,
שלא יעמיסו מדי על לבך.

'רק מילים בודדות. משפטים ייחודיים יועברו לוועדה מיוחדת שתקבע אם הם ראויים'
אומר שלט על הקיר החיצוני של לבך.
ואני יושב ומחבר,
מוחק ומשנה, מוסיף ומוריד.
מחליף אותיות באחרות, אולי יעשו יותר שכל,
מוסיף פסיק, מוריד נקודה
מחפש במקורות ובשירים.
מקמט דפים ומשליך אל הסל העולה על גדותיו.
בוכה וצועק,
מתייאש,
מדליק סיגריה
ועוד אחת
כוס קפה
יוצא לסיבוב.
קצת בירה, אולי משהו ישתחרר.
עוד קצת, הקצת הראשון לא עזר.
גם השני לא.
משרבט את פנייך.
אנשים אומרים שאני יודע לצייר,
רק את הפנים שלך אני לא מצליח.
העיניים גדולות מדי או משהו אחר.
זה לא מאוד דומה לך.

אני זורק פתק עם הפנים הלא-שלך לפח
וחוזר להתעסק עם המילים.

זה ייקח לי כמה ימים עד שאמצא,
אבל אני יודע שבסוף זה יקרה.
אני תמיד מוצא את המילים.
תמיד בעיתוי לא נכון אמנם, אבל הן באות בסוף.

הפעם אני יודע שזה לא משנה.
לב שמת אליי
לא יתעורר מהמילים שלי.

אבל הלב שלי חייב להגיד את המילים האלה
שאולי ימצאו מנוחה ליד
הלב המת הזה.