יש ידיעה בוואלה, שבפלורידה ציינו את "יום הבעיטות ביהודים".
תלמידי בית ספר בעטו בכל התלמידים היהודים.
ניצולת שואה שגרה בסמוך אמרה, כך לפי הכתבה "כששמעתי על זה חשבתי לעצמי: אוי לא, הנה זה חוזר".
כשזה קורה בפלורידה זאת גזענות שמרימה את ראשה המכוער ואנטישמיות שצריכה להניע כל יהודי לעלות לארץ אבותיו.
הבעיה היא שבארץ הקודש כל יום הוא "יום הבעיטות ביהודים".
בימי שישי בערב, לכבוד שבת, זה "יום דקירות היהודים".
אוי, הצביעות הישראלית המוכרת. יודעים להסתכל רק החוצה ולבכות עד כמה אנחנו קורבנות.
עד שלא נתאפס על עצמנו, נפסיק עם הגזענות והאלימות הפושות בכל חלקה ורובד של החברה שלנו, החל ממוסדות החינוך דרך היחס לעובדים זרים או לזרים בכלל ועד החוצפן ב'חצי חינם' שרודה באורזת האתיופית, אין לנו חצי זכות להזדעק על עוולה שנעשית על רקע יהדותינו.
אני לא רוצה לומר שמגיע לנו, אבל... מגיע לנו.
אנחנו עם דוחה שבמקום להביא את הקורבן העצום שלו לפני 70 שנה למקומות טובים וראויים של "לנו זה קרה, לא ניתן שזה יקרה גם לכם", אנחנו מרשים לעצמנו, בשם אותה קורבנות, לעשות מה שבאנו לנו ואז עוד לומר "איך אתם שונאים אותנו? אחרי מה שעשיתם לנו בשואה?!".
היום הזה היה "יוזמה" של תלמידה גזענית שתפסה יותר מדי עוצמה ותאוצה.
התלמידים המעורבים הושעו, ייפי-היי. זה תמיד עשה את ההבדל, להרחיק את הילדים לשלושה ימים מבית ספר.
הכותרות האחרונות בנוגע לעסקת שליט לא חיוביות למדי, והתקווה לראות אותו בבית עד יום שישי, כפי שהועלתה האפשרות ביום ראשון, נמוגה והתפוגגה.
התחושה הזאת שזה כזה קרוב אבל כל כך רחוק, מתסכלת ומייאשת.
כמו להגיע עד לפסגת ההר ולגלות שזה רק מדף ובדרך לפסגה עוד הרבה לטפס.
שמעתי כ"כ הרבה טיעוני בעד ונגד, ואני חייב לומר שעם טיעון אחד אני ממש לא מסכים – "תתאר לך שזה היה הבן שלך".
כמובן שכל אב ואם מתפלצים נוכח המשפט הזה וזיעה קרה בידיהם ועל מצחם.
אבל אותם מתנגדים, משפחות של קורבנות המחבלים... מדובר בבנים שלהם.
כמובן שישיבת המחבל בכלא בתנאים של פנימיית נוער, כולל לימודים ותנאים שאסירים ישראלים שהם לא שלמה בניזרי יכולים רק לחלום עליהם לא תחזיר את ילדיהם, אבל עדיין ניטלה מאותם רוצחים הזכות האנושית הבסיסית ביותר – החופש.
הדיון פה הוא לא "אם זה היה הבן שלך". כשמגיעים לעסקה לא מדובר פה בבן של נועם ואביבה. מדובר פה בחייל צבא ישראל אל מול מחבלים שרצחו אזרחים ישראלים. זאת סוגיה שהיא גדולה עליי וקשה לי לגבש דיעה.
בשביל זה יש ראש ממשלה וראש שב"כ וראש מוסד.
שלא יובן לא נכון, חלילה. אני רוצה לראות אותו בבית כמו אחרון האנשים ואני יודע שאין לי הרבה תפילות אחרות מלבד לראות את גלעד שליט בבית, אבל אי אפשר להתעלם מהצד השני, זה שלא מדבר על גלעד שליט הילד החטוף, אלא גלעד שליט ששחרורו ישפיע ישירות על בטחון ישראל ובעת שחרורו, עשרות ומאות משפחות ידעו שרוצחי יקיריהם מסתובבים חופשיים.
הכותרות האחרונות, ממש מדקות אלה שואלות האם נכשלו המגעים.
מבחינתנו, אלה שלא בנבכי המשא ומתן, זאת חזרה לנקודת ההתחלה, שהרי לנו יש רק שלוש נקודות – קיום מו"מ, התקדמות המו"מ וסיום המו"מ. קראנו הרבה פעמים על הנקודה השנייה, אבל לנקודה השלישית צריך להגיע רק פעם אחת.
זה יספיק.
עמלות הבנקים, היטל הבצורת, מחירי הדיור, האג"חים של אפריקה-ישראל.
כולם דופקים את האזרח הקטן.
כולם יודעים שזה דופק את האזרח הקטן.
כולם צועקים שזה דופק את האזרח הקטן.
אז איך זה ששום דבר לא משתנה?
אם בא מישהו וצועק "המלך עירום", למה המלך ממשיך לצעוד ככה מבלי שאף אחד יעשה עם זה משהו?
השאלה שלי, ואנסה לנסח אותה בצורה מובנת דרך דוגמא, היא כזאת:
כולם יודעים שעמלות הבנקים גבוהות, בלתי ניתנות להשוואה צרכנית, יש חשד לקרטל. כולם מתלוננים על זה שמי שיש לו פלוס בעו"ש לא מקבל כלום ומי שיש לו מינוס אוכל צינור עם הריבית. כולם גם יודעים שזה לא צודק.
למה לא עושים שום דבר נגד זה?
בתקנה, חקיקה או מחאה חברתית שתזיין את הבנקים (ותסלחו לי על השפה, אבל זה מעצבן). בטוח יש דרך.
לב לבייב לא רוצה לפרוע את החובות של אפריקה ישראל.
לב לבייב היה מושקע כאדם פרטי בכלא הפרטי שבג"ץ אסר על פעילותו.
לב לבייב רוצה פיצוי מהמדינה על הכסף שהשקיע במיזם שלא יצא לפועל.
זה אותו לב לבייב שלא רוצה לשלם לאזרחים תמימים שיש להם הרבה פחות כסף ממנו את מה שהוא התחייב לשלם להם.
ללב לבייב יש כיפה על הראש. צדיק.
צדיק?
גנב בן גנב. רמאי בן רמאי. נוכל בן נוכל.
מנוול!
שעם הכיפה שלו ינגב את המקום שהשמש אינה זורחת בו, שהרי בתורה שלו כתוב "לא תגנוב".
תוריד את הכיפה שלך, חוצפן.
עושק ישראל.
אנשים איבדו את כל כספם כי החרא הזה לא רוצה לשלם. הוא עוד בא ותובע.
איש מגעיל, אלוהים.
(תרם? יופי. ספרו את זה לילדים שעבדו במכרות שלו)
זהו. הוצאתי...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
