מילה ותמונה
מתחילים ממקום מסוים, ואז הולכים. אף פעם לא יודעים לאן באמת נגיע. אפשר לנחש, אפשר לכוון, אי אפשר לדעת. |
| 11/2009
הכל עובר?
מישהי שלא מאוד דומה לך אבל מזכירה אותך הרבה יותר מדי, שרה בשפת הסימנים את השיר שמתנגן אצלי הכי הרבה לאחרונה ו...
רבאק, חרא לי.
זה לא עובר.
זה היה קצר ולרגע ונשכח, וזה לא עוזב אותי.
החיוך שלי הלכה לאכול ואני מריץ את הקליפ בלופ ועל סף דמעות.
אני מנסה לנסח מילים והייתי מנסה לתאר, אבל צריך לראות.
השיער והגוף הרזה, והתנועות ואולי הפנים ואולי לא.
זה משגע אותי.
זה לא עובר לי.
זה מגוחך. אני בחור בן 27, אחרי שברון לב אחד וסיפור אחד שלא היה לי אומץ לממש וכמה קשרים טובים יותר ופחות וארוכים יותר ופחות,
והדבר שהכי הורג אותי זה רגע אחד, אחד! בזמן שלא מניח לי ולא נותן לי להמשיך.
זה לא צריך להיות ככה.
לא אחרי כ"כ הרבה זמן. אבל אני מוצא עצמי מקנא עד העצם בתמונות ועל סף בכי בשירים ואני לא יכול לספר לאף אחד, כי אף אחד לא יוכל להבין אותי.
זה סיפור כ"כ מפגר, אלוהים.
את נורמה ג'ין שכחתי מהר יותר.
"אחרי השנים הרעות / חזרו שנים טובות רבות יותר"
אחרי כ"כ הרבה שנים רעות ניצנצו לי שני כוכבים בלילה והורדתי את שניהם ובאחד אני אוחז והיא החיוך שלי בכל השבועות האחרונים שהיא התקרבה ואני שמח רק בגלל שהיא שמחה והשני התפורר לי ביד, ועם כל אהבתי לחיוך, והיא רבה והיא יודעת, הלב שלי שבור ואני לא יכול לספר את זה גם לה.
פירורים של כוכב על הרצפה שלי, ואני אפילו לא מטאטא, כי אולי יקרה משהו קוסמי ויחבר את הכוכב הזה בחזרה.
אידיוט.
לפני כמה פוסטים הבטחתי לי שזה הפוסט האחרון שאני כותב בנושא הזה.
לי נמאס להעלות את זה, לכם נמאס לקרוא את זה ואם היא הייתה יודעת, היא הייתה מורידה לי כאפה ואומרת "צא מזה" והולכת לבלי שוב.
אבל החיבור של השיר הזה והקליפ הזה והתמונה שלה שנתקלתי בה היום, והמחשבה על רגע שלה לא שינה דבר ולי שינה את הכל, פשוט הורג אותי.
הכל עובר.
סביבי, מעליי.
לא לי.
לא לי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
