מילה ותמונה

מלך האידיוטים,
קיסר הלבבות המרוסקים,
אפיפיור דמעות העליבות,
עם כינור בפינת רחוב ושאריות שעועית מהארוחה האחרונה בבית התמחוי בזקן.

הם עוברים ונעלמים,
ואלה שעוצרים מצביעים וצוחקים,
ואני מנגן ורוקד.
יודע שעליי, אבל משכנע את עצמי שאיתי.
מישהו שם מטבע ואחר שם שטר,
ואני מאלתר על כינור נטול קשת ומיתר.

אחרי מספיק כסף לכיכר לחם וגבינה,
אני הולך לפינת רחוב אחרת, רחוקה, ממש בצד השני.
זאת שאני גר בה עם הילד.
הוא לא יודע איך הרווחתי את הלחם והגבינה.
הוא גם לא שואל.

אני תולש את חתיכות מהלחם וטובל בגבינה.
הוא אוכל קודם את הגבינה ורק אח"כ את הלחם.
כשהוא שבע הוא שוכב על הרצפה ושם ראש על הרגל שלי.
הו אז אני אוכל קצת.
אני מלטף את ראשו והוא נרדם,
וכשאני זז הוא וממקם את עצמו מחדש על הירך שלי.

מלך האידיוטים,
קיסר הלבבות המרוסקים,
אפיפיור דמעות העליבות,
אבל כשהוא מניח עליי ראש,
אני אבא.