מילה ותמונה
מתחילים ממקום מסוים, ואז הולכים. אף פעם לא יודעים לאן באמת נגיע. אפשר לנחש, אפשר לכוון, אי אפשר לדעת. |
| 12/2009
תאמרי לי
אחרי שראיתי את כל האותיות,
אני צריך לשמוע מילים.
אני צריך שתאמרי לי את הדברים ולא תכתבי לי אותם.
שתצרחי לי אותם בעצבים או תלחשי לי אותם ברוך.
אני רוצה להקשיב לך כשאת מתבלבלת.
אני צריך לשמוע אותך בוכה וצוחקת ומתרגשת ואדישה.
אני לא רוצה לשמוע אותך אדישה, אבל אני צריך.
אני צריך לשמוע אותך אומרת לי מילים אחרונות לפני שינה ומילים ראשונות ביקיצה.
לא בדיוק אז, אבל... לפחות בערך.
אחרי כל הזמן הזה שכתבת לי כל כך הרבה מילים,
אני צריך שתגידי אותן.
אני צריך לשמוע את הקול שלך.
אז מה את אומרת?
עם המוזיקה הנכונה, אני מרגיש שאני מנגן את המילים שלי כמו מוצארט על הפסנתר.
הגוף זז לצלילי הגיטרות, התופים והזמרת, הפה שר איתה,
והאצבעות עובדות בתדר אחר לחלוטין. חושבות עלייך, כותבות אלייך, ומכתיבות לעיניי מה תהיה השורה הבאה שהן יראו.
איש צללים שאל אותי אם לא חבל לי לראות את כל זה הולך לפח.
אותיות לבנות על רקע אפור.
אמרתי לו שאני רוצה לומר אותן, לא לכתוב אותן.
אבל אין שם אוזן שתקשיב, אז הפה סתום והאצבעות לוקחות שליטה.
תגידי לי את,
אחרי שראית את כל האותיות שלי,
את לא צריכה לשמוע מילים?
את לא צריכה שאומר לך את הדברים ולא אכתוב לך אותם?
שאצרח לך אותם בעצבים או אלחש לך אותם ברוך?
את לא רוצה להקשיב לי כשאני מתבלבל?
את לא צריכה לפעמים לשמוע אותי בוכה וצוחק ומתרגש ואדיש?
את לא צריכה לשמוע אותי אומר לך מילים אחרונות לפני שינה ומילים ראשונות ביקיצה?
לא בדיוק אז, אבל... לפחות בערך?
אחרי כל הזמן הזה שכתבתי לך כל כך הרבה מילים,
את לא צריכה שאגיד אותן?
את לא צריכה לשמוע את הקול שלי?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
