מילה ותמונה

עליתי על החליפה שעולה יותר ממה שאני יכול להרשות לעצמי,
נעליים שלפי המחיר היו עשויות מעור של דינוזאור, עניבה שלא ידעתי לקשור, תיק ג'יימס בונד ומשקפי שמש יוקרתיות בשביל הפאסון ויצאתי החוצה.

כשהתעוררתי בבוקר וציחצחתי שיניים והתגלחתי חלק וטוב ושפכתי עליי אפטר שייב מדוגמית והורדתי את כל הלוק היוקרתי הזה מהקולב, לא דמיינתי לעצמי אפילו לרגע שאדרוך ברגל ימין על שלולית שקילחה את הטי-רקס המגוחך הזה שעוטף לי את הרגל וברגל שמאל אחליק על תלולית בוץ קטנה ואמצא עצמי יושב על המדרכה באמצע רחוב לא ריק בכלל.
המכנסיים שלי, שליש מהחליפה ההיא שאני לא יכול להרשות לעצמי, נראו כמו שאני רוצה לראות את המכנסיים של שחקני מכבי נתניה אחרי משחק, אבל לא כמו שציפיתי להיראות היום.
לפחות התחת נשאר יבש. מצחיק, אבל התחתונים שעולים 30 ₪ הם כל מה שמנעו ממני להרגיש ממש מחורבן דווקא ביום שבו החלטתי להיות יפה לכבודך.

קבלי אותי כמו שאני וזהו.
עם ג'ינס שבא בסייל של 2 ב-100 ש"ח, וחולצה שבאה ב-3 ב-100 ש"ח, ונעלי סקוני שבאו ב, כמה מפתיע, 100 ₪ (ועוד 500 בתלושים, אבל אל תהיי קטנונית).
ואולי לא יפה כמוך מבפנים ומבחוץ, אבל את החיוך שיהיה לי על הפנים,
גם מיליארד מנתחים פלסטיים לא יוכלו לצייר טוב יותר.

אז...
אם את מצפה לי בחולצות ממותגות מדי וג'ינסים של 1,000 ₪... זה לא יעבוד.
אם את מצפה לי מחייך בשבילך,
תושיטי יד ואל תתפלאי אם תרגישי את היד שלי נוגעת בה.