מילה ותמונה

אני שונא לפספס ימי גילוח.
אני שונא את הכתמים החומים על הבננה.
אני שונא אנשים ש"אין להם זמן" במשך שלושה ימים.
אני שונא שאומרים שמכבי ת"א הפסידה, אבל שוכחים שמכבי נתניה ניצחה.
אני שונא את הפוסטים שלי בשנייה הראשונה אחרי שהם עולים.
אני שונא את הידיעה שגם את הפוסט הזה אשנא.
אני שונא לגלות שאין מים חמים במקלחת, דווקא מתי שאני הכי צריך אותה.
אני שונא למצוא בפינות החשוכות של המקרר דברים שממש רציתי לאכול ועכשיו כבר אי אפשר.
אני שונא שאומרים לי מה לעשות כ"פקודה".
אני שונא להישאר בעבודה 11 שעות כל יום. כל יום.
אני שונא להתקשר לספק האינטרנט שלי.
אני שונא את אופירה אסיאג.
אני שונא את המוזיקה המזרחית החדשה ("אני בחור פנוי ואת / אצלי בלב מספר אחת / אז רק תגידי לי / מתי תהיי שלי" בחייאת אמ'שך).
אני שונא את השיר החדש של דנה אינטרנשיונל וסבלימינאל, שמשום מה מישהו חשב שזאת הברקה.
אני שונא את העובדה שאני מאוהב במישהי שכבר לא אראה שוב לעולם.
אני שונא את העובדה שקליפ גורם לי לבכות, אבל ממש, בגלל שהוא מזכיר לי אותה.
אני שונא שמאדירים כל מיני כלומיניקים שלא עשו כלום בחיים ואנשים טובים נשארים בצד.
אני שונא את זה שבוכים על אפליה כנגד המוזיקה המזרחית, אבל אתמול היה אירוע ענק שהיו בו רק זמרים מזרחיים. אם זה היה הפוך?
אני שונא את זה שאנשים מודים שהם לוקחים מילה, חוזרים עליה כמה פעמים ב"רגש", ועושים להיטים, ואח"כ עוד קוראים להם "המלך החדש".
אני שונא זמרות כמו סיוון (מי זאת?! אם לא הייתי שומע 103, בחיים לא הייתי שומע עליה) שחושבים שצריך לסלסל בכל מילה ומילה. רבאק.
אני שונא "זמרים" כמו שלומי שבן, שלא שרים, הם מדקלמים.
אני שונא שאומרים ש"גבר הולך לאיבוד דרך מרפסת" זאת שורה מגוחכת, אבל "בלבלי אותו, אל תעשי לו חשבון" נחשב לאחד משירי העשור.
אני שונא את זה שיש בליגת העל בכדורגל שחקנים פחות מוכשרים ממה שאני הייתי בגילם.
אני שונא מצליחנים מדי.
אני שונא את הפרומו של אלן דג'נרס.
אני שונא לריב עם ספקים על 30 ₪.
אני שונא ששי ודרור צועקים ב-7 בבוקר.
אני שונא להתגעגע.
אני שונא להתעורר עם כאבי גב, רק בגלל שהכלב החליט לישון למרגלותיי ולא לצדי.
אני שונא אנשים שפעם מ-א-ו-ד אהבתי.
אני שונא שצועקים "לשבת לשבת" באצטדיון, ושנייה אחרי, כשהכדור עובר את החצי, הם נעמדים בעצמם.
אני שונא שיורד גשם רק בלילה ובבוקר יבש ושמשי.
אני שונא שעושים גלוריפיקציה לאנשים, ואני עושה את זה בעצמי.
אני שונא את זה שאני יודע שלא אעשה הרבה עד יום שישי.
אני שונא את זה שכל האופציות שבאמת הייתי רוצה שיהיו פתוחות – נעולות וחתומות.
אני שונא אנשים מושלמים מדי.
אני שונא את מייקל לואיס (והוא לא "מושלם" מדי או בכלל). איך בנאדם שעשה קריירה מהקוביות בבטן הופך לאימפריה?
אני שונא את הפרגון המוגזם ליופי של בר רפאלי. לירון ויסמן, איילה מהאח הגדול, הילדה הזאת ששברה לי את הלב, מ' השיכור ועוד כמה יפות ממנה בערך פי מיליון.
אני שונא שכל שמוק חושב שהוא יודע לשיר ואז משמיעים אותו ברדיו רק כי הוא מפורסם ומלא להקות צעירות ומוכשרות אחרות לא מקבלות חשיפה בגלל חוקי פלייליסט.
אני שונא אנשים שיודעים הכל על כל דבר כל הזמן.
אני שונא אנשים שמחליטים בשבילי מה אני מרגיש או חושב.
אני שונא אנשים שמחליטים שמה שכתבתי היה עליהם, למרות שזה ברור כשמש שזה לא.
אני שונא שהם רבים איתי על זה, כאילו הם יודעים יותר טוב ממני.
אני שונא שלוקחים לי קרדיט שהרווחתי ביושר.
אני שונא שאבא שלי מחליט דווקא כשאנחנו באוטו לדבר איתי על "למה אתה לא משלים עם האחיות שלך?". אם זה היה במקום אחר פשוט הייתי הולך.
אני שונא את האדם שפעם אמר לאבא שלי על הכלב "תעיף אותו מהבית. למה אתם צריכים אותו?". החלאה אפילו לא גרה באותו בית. לא אשלים עם אדם שרצה לקחת ממני את הכלב עד המוות וגם אח"כ. וזה רק קצה הקרחון.
אני שונא אנשים שחושבים שמותר להם הכל מתוקף מעמדם – ח"כים, עובדי ציבור, שרים.
אני שונא אנשים שחושבים שצריך לאהוב מישהו רק בגלל הייחוס שלו (משפחה, למשל).
אני שונא שכבר 3 שנים אני שומע ש"אין העלות שכר עד ינואר". איזה ינואר? של איזה שנה?!
אני שונא לעמוד בפקקים בדרך הביתה.
אני שונא להיות הילד השקט שאני.
אני שונא ששוכחים אותי.
אני שונא בי הרבה דברים.
אני שונא את הידיעה שלא הכל אני יכול לשנות.
אני שונא ללכת מבלי לומר משהו שממש רציתי ולהתחרט על זה אח"כ.
אני שונא הרבה דברים.

אבל אתכם אני אוהב. בחיי.