מילה ותמונה

'לא, לא, אין מצב שזאת היא. לא יכול להיות'
זאת הייתה המחשבה הראשונה שלי כשראיתי אותה עומדת שם, ליד קיר של מסכים כחולים.
תהיתי אם ראתה אותי, ולא ידעתי אם רציתי שתראה אותי או רציתי לברוח כל עוד נפשי בי, אבל either way נשארתי קפוא מבלי יכולת לזוז.
היא הסתובבה והסתכלה, והמשיכה להסתכל סביב.
'מזל. היא לא זיהתה'.
ואז מבטה שוב פנה אליי, ו... בינגו.

השתניתי בשש השנים שעברו מאז שראיתי אותה לאחרונה, וגם היא קצת השתנתה.
קמט פה, השיער קצת ארוך יותר משזכרתי. חזרה למתולתל אחרי אפיזודת הפן שלה.
בלי איפור, כמו שאהבתי אותה.
ידעתי שבכל פעם שהיא מתאפרת זה בשביל מישהו אחר.

לא העזתי לגשת, אבל גם לא יכולתי לזוז לשום כיוון אחר.
הפעם זאת היא שעשתה את הצעד הראשון.

'היי אתה'
'היי'
'זוכר אותי?'
'את צוחקת עליי, נכון?'
'מה אתה עושה פה?'
'עובד. ואת?'
'קונה. אתה עסוק?'
'השתגעת? כאילו... לא התכוונתי. לא, לא עסוק. אבל זה... בטוח?'
'מה בטוח?'
'אני... את יודעת... שלא מחכה מישהו בחוץ'
'לא... הוא כבר לא... אנחנו כבר לא יחד'
'אוקיי. נעלה אליי למשרד? שקט שם'

ניסיתי לפתוח את דלת המשרד, אבל היד רעדה כ"כ, שהמפתח פשוט הקיש על המנעול וסרב להיכנס.
היא שמה את היד שלה על שלי, והסתכלתי עליה, וזאת הפעם הראשונה שהיא חייכה.
הכנסתי את המפתח והצעתי לה את הכסא הלא שבור והתיישבתי מולה ושנינו שתקנו.
הייתי נבוך, מבוהל, מאושר, מפוחד ומבולבל בו זמנית.

'תגיד משהו'
'אני לא התכוננתי לזה... חשבתי על זה שנים, אבל לא האמנתי שאעמוד מולך שוב'
'תנסה אותי. תאלתר. אתה טוב בזה'
'מממ... לא יודע... תגידי לי מה קורה איתך, איפה את היום?'
'זה לא באמת מה שמעניין אותך, נכון?'
'זה דווקא כן, אבל זאת לא השאלה הראשונה שהייתי שואל אותך'
'מה היית שואל?'
'זוכרת את הפעם הראשונה שנפגשנו? בדיוק ככה.'
'באמת? גם אחרי כל השנים האלה'
'כן. בהתחשב בזה שזאת הייתה ההתחלה הכי מדהימה שהייתה לי בחיים, את יודעת...'
'אז למה אתה לא עושה את זה?'
'לא יודע... בילי, אני מת מפחד, אני לא מבין מה קורה כאן, אני לא בטוח שאני לא מדמיין את זה בכלל'

היא נעמדה ובאה מסביב לשולחן ונעמדה לפניי וירדה על ברכיה והיינו פנים אל פנים, אני על הכסא ועל הרצפה.
היא הורידה לי סטירה מצלצלת. היא העיפה לי את המשקפיים וסתימה ולדעתי הזיזה לי את הלסת מהמקום.

'למה זה היה טוב?!'
'כי זה מגיע לך. אתה הרסת לי את החיים'
'למזלך אני לא מרים ידיים, כי את לא ממש עשית טוב לחיים שלי'
'טוב, שתוק עכשיו. אני על הברכיים, לא? זה הכי סליחה שתקבל ממני אי פעם'

הייתי פגוע ומושפל ומועלב.
היא הניחה יד על הפנים שלי.
'זה בסדר שאני שמה את היד פה?' היא שאלה.
היא התקרבה אליי ושפתיה היו מילימטרים משפתיי.
'וכשאני עושה ככה?' אמרה ונשקה אותי.
רעדתי כולי. מעלבון והתרגשות מעורבבים. אני לא יודע איך להגדיר את זה בכלל.

נישקתי אותה דקות ארוכות, החזרתי חוב של כמה שנים ארורות, שבינן לאהבה, הקשר היחיד היה שברון לב מילדה בת 19 שלא רואה אותי ממטר.

'אני צריכה ללכת' היא אמרה תוך כדי נשיקה
ואני נעמדתי ומשכתי אותה אליי וחיבקתי אותה חזק כ"כ, והיא אותי בחזרה, ולא היה כוח בעולם שיכול היה להיכנס בינינו.
הרגשתי את הדמעות שלה על הצוואר שלי והתאפקתי לא לבכות בעצמי. אני בכל זאת בעבודה.

היא נתנה לי עוד נשיקה ועוד חיבוק אחד ויצאה מהמשרד,
ואני נעלתי את הדלת והתפרקתי בבכי של הלם וגעגוע והתרגשות וכעס ו... וכל רגש אפשרי מקשת הרגשות האנושית, ורק כשהדופק שלי נרגע נזכרתי שלא ביקשתי את הטלפון שלה ושהיא לא ביקשה את שלי.
המחשבה היחידה שהייתה לי מאותו הרגע היא ששוב פספסתי.
עכשיו לכו תדעו מתי אראה אותה שוב.