מילה ותמונה

הייתי יכול לתת לכל משב רוח להפיל אותי מהרגליים
ולכל מילה שמישהו אומר לשבור לי את מגדל הקלפים השברירי שאני מנסה לבנות בי,
ולכל אישה עם חן וחיוך שעושה לי את זה לרסק לי את הלב.

באחד ממשבי הרוח, כשעמדתי למבחן,
הרגשתי איך אני נגרר מעט אחורה.
את כל כובד משקלי העפתי קדימה ונאחזתי בעץ.
הרוח התחזקה והתחזקה ואנשים סביבי עפו לכל עבר,
אבל היום, החלטתי, אני לא עף לשום מקום.
נעצתי ציפורניים בגזע הקשיח. דיממתי וכאב לי ושבבי עץ מתחת לציפורניים תמיד מזכירים לי עינויים מרמבו, אבל רמבו ניצח את כל צבא רוסיה באפגניסטן ואת כל הגרין בארטס ביער שהוא גר בו.
כאב זה לחלשים.
הרוח נחלשה ורגליי נגעו שוב באדמה וידיי רעדו ושרפו וכשהגעתי הביתה לא יכולתי אפילו להוציא את המפתחות מהתיק.
אבל נשארתי על הרגליים.

באחת הקומות של מגדל הקלפים שאני בונה בי,
הצבתי את האס ליד הג'וקר.
זאת הייתה אמורה להיות הקומה הכי יוקרתית. זאת שמאוכסנים בה היצירתיות שלי והאמונה שלי באהבה.
והלכתי למקום אחד ועשיתי בו משהו,
ובסוף אמרו לי שהייתי מחורבן.
"אבל יש לי אס וג'וקר. זאת יד מנצחת" אמרתי.
"אולי אצלך. אצלנו משחקים שאס בא לפני 2 ולא אחרי מלך".
פירקתי את הקומה וחזרתי לחשוב שוב על סדרי העדיפויות שלי.
האם יתכן שכל מה שחשוב לי לא חשוב לאחרים? אני באמת כזה אידיוט? אולי זה מסביר כמה דברים.
החלטתי שככה זה,
ואת מה שיש לי אף אחד לא יוכל לקחת ממני
ואת מה שאין לי, איש לא יוכל לתת.
אצטרך למצוא, להשיג, לכבוש בעצמי.
בניתי את הקומה עם האס והג'וקר.
כשהתחלתי לבנות את הקומה הבאה שמתי לב לחיוך של הג'וקר, כמו אומר "הם יכולים לומר מה שהם רוצים על המשחק שלי, אבל אני תמיד שווה קצת יותר מהקרדיט שהם נותנים לי".

באחת הפעמים שאישה עם חן וחיוך עשתה לי את זה,
החלטתי שאני לא עושה עם זה כלום.
אז היא בלונדינית עם עיניים כחולות וקעקוע נאה ומתלבשת כמי שיצאה מז'ורנל ויש לה תחת מעולה  (ואני בכלל לא איש של תחת, זה ממש מוזר שדווקא לזה אני שם לב אצלה), אבל היא פאקינג... כל זה. מה לה ולי? זה בכלל לא קשור להערכה העצמית שלי או לחשש שלי מעוד קראש-בום-באנג של הלב והאגו שלי (ועוד במקום העבודה? נדפקתם?! היו בדיוק שתיים שהייתי לוקח איתן את הסיכון הזה בשש השנים פה, ואחת מהן היא חברה טובה שלי היום והשנייה שונאת אותי, אז...).
זה העניין שאני יודע ש... זה כל מה שזה. חן וחיוך.
אולי יש שם חבר, קרוב לוודאי. אולי יש אופי לא טוב, כי שמעתי שיש נטייה לערסיות קלה (אני סתם משמיץ כי נוח לי. אני בטוח שמי שהשמיע קצת הגזים).
עם ארס אני יכול להתמודד, אני בולע אותו והוא לא מזיק לי.
עם ערסיות לעומת זאת... בת ימי והכל, אבל כזה שהיה יושב עם מורה שלו שעות בספרייה.
אז הנה אישה אחת עם חן וחיוך שלא תרסק לי את הלב.

מצד שני...
היו משבי רוח שהפילו אותי מהרגליים וגלגלו אותי והעיפו אותי לכל מיני מקומות, ואלה היו הפעמים היחידות שהרגשתי חי. סערת רגשות עצומה, לפעמים של שמחה, לפעמים של עצב, זה בכלל לא משנה.
אלה חיים.
ואני יודע שלפעמים הג'וקר שלי לא יצטרך לנצח אס. הוא רק יצטרך להחליף את 4 לב אדום כדי להשלים סדרה טובה שתתן לי עוד קצת שקט, וזה גם בסדר. הוא עדיין הקיר של הקומה הכי מפוארת שלי, וזה שאני יודע שהוא שם ומוכן להחליף את 4 לב אדום רק כדי שאני אנצח משחק קטן ולא חשוב, זה שווה לי הרבה.
לא תמיד צריך לגייס את כל תעצומות הנפש והיכולות, לפעמים מספיק לי רק להביא דחיפה קטנה לכיוון הנכון וזה מסתדר כמו שצריך.
על האשה הזאת אני לא יודע כלום. רק את שמה. וזה מספיק בשלב הזה.
לא כל חן, חיוך ותחת צריכים להיגמר בפוסטי שבורי לב.
את זה אני שומר למיוחדות שנגעו בלב ולא בעין.

הכל שאלה של איזונים,
ובתיאוריה זה נשמע נפלא.
אולי כשאפסיק להטריד את עצמי כ"כ הרבה במחשבות מייגעות וארוכות על "מה ולמה", אוכל להתפנות רגע לחשוב על הפרקטיקה וה"איך".