מילה ותמונה

לזאת שנתנה לי את כל המילים האחרונות לומר
ושרק היא שמעה,
רציתי לומר לך תודה קטנה.

רציתי להודות לך על הדופק והסערה שבה אני נסחף כשאני איתך.
לפעמים אני נסחף ומוצא עצמי זרוק על אי בודד. קר, לבד, מפוחד עד העצם.
אבל לפעמים אני עולה על גל כ"כ גבוה שאני מגיע בדיוק עד הקו שבו השמיים הופכים מכחולים לשחורים, ואני יכול לבחור לי אם לרחף בחלל שלא הייתי בו אף פעם או להשתכר מאוויר הפסגה הכי גבוהה שיכולה להיות.

יש נשים שהן של כינורות ונרות.
ויש כאלה שהן השירים מייקל בולטון.
ויש אותך, שאת גיטרות הרסניות ותופים רועשים מדי
והקול שלי, שתמיד היה קצת שקט מדי, מכריח אותי לצרוח עד שהגרון כואב כדי שתשמעי אותי.
ואני לא אוהב לצרוח, זה מרגיש לא טבעי,
אבל כשאת שומעת אותי ומסבה את המבט שלך אליי ומחייכת את החיוך הזה שלך,
שאומר "אני יודעת שאתה פה. חכה רק עוד קצת", זה שווה את זה.
זה מעלה את קצב פעימות הלב.
וכשתרוצי לעברי זה בטח יהיה בהילוך איטי, כמו בסרט,
זה יהיה בשחור לבן, ושנינו נלבש מעילים ארוכים והשמיים יהיו מעוננים.
ואבלע רוק, והמצלמה תתמקד בגרון שלי.
ותעבור אל הפנים שלך, שחיוך תפור בהן, ואת תושיטי שתי ידיים עוד מרחוק, וכשתגיעי אליי תחבקי אותי.
ולא יהיה שם דיסטורשן, ולא יהיו שם תופים.
יהיה שם רעש של עלים שנופלים מהעץ ופוגעים במדרכות.
ואת ואני.

הלב השבור שלי מתאחה נוכח מילותייך והנוכחות המחממת והעוטפת שלך.

אני לא יכול שלא לתהות אם אזכה לנשק אותך.