מילה ותמונה

מישהו שאל אותי פעם מה קשה יותר:
להתגעגע למשהו שאהבת ואיבדת או להתגעגע למשהו שערגת אליו, אבל אף פעם לא היה לך.

היום אני מתגעגע למשהו שלא היה לי עדיין.
אותה נשיקה ראשונה, אותו מבט בעיניים, אותו מגע של יד ענוגה,
שזורקת אותי לדימוי הישן של יד זכוכית שמלטפת קלידים של פסנתר.

זה לא בדיוק געגוע.
זאת תחושת חוסר שמתחילה להופיע בכל פעם שאת לא פה לקצת יותר מכמה שעות.
היא גורמת לי לנוע בחוסר נוחות וכשאני נוהג היא מסיטה את המחשבה שלי מהכביש והנהג הישראלי לדיןדין אביב ו"אף לא מילה", שמזכיר לי אותה כ"כ.
אני בכלל לא בטוח שזה רעיון טוב.

ימים מלאים במיוחד עוברים על כוחותינו.
שעות חסרות ממוצ"ש ואתמול (ועוד צוחקים עליי שאני עושה כיבוי ב-11. מה זה משנה אם אני נרדם ב-3 וחצי?!), עומס מטורף בעבודה, המון מיילים ותגובות להחזיר (תבורכו. תמשיכו, זה כיף) והפתעה אחת קטנה אתמול בבוקר שהפכה את הכל לשווה יותר.
ועדיין המרחקים בין שאת באה לשאת באה, מעסיקים יותר מהכל.

זה קצת עצוב שהיום הזה הוא היום הכי קצר בשנה.
היום הזה יעבור מהר ויכתיב לי בספרי ההיסטוריה עוד יום שעבר בלעדייך.