מילה ותמונה

ממעמקים וממרחקים,
עם מעיל מרופט וארנק מרוקן
אני מגיע אלייך.

נווד, כמו שנווד צריך להיראות.
עם הבלאי במכנסיים והקרע בנעליים, שמזמן שכחו תחושת ה-warm embrace של שרוכים.
והזקן שאת לא אוהבת שאני מנשק אותך איתו וכתם עפר על חולצה שמזמן לא עברה כביסה.

ביקשתי פת לחם שאת אפית וכוס מים שאת מזגת.
אמרת שבמאפיה של רדונדו יש לחם איכותי שישביע אותי ותוכלי גם להביא חלב מהשכנה.
אבל רציתי את הפת שלך והמים שלך.

הסתכלת עליי אוכל במבט מודאג.
נראיתי לך שביר כ"כ, ואת בכלל לא יודעת איזה גיבור אני. באיזה שדים נלחמתי עד שהגעתי אל הכפר שלך.
עם מי ומה הייתי צריך להתמודד כדי לנצח את הפחדים שלי. וניצחתי.

שאלת אם תוכלי להביא לי דבר מה נוסף. ביצה או משהו למרוח על הלחם. ואני הסתכלתי בעינייך ושתקתי.
אחרי כמה שניות נזכרתי לענות לך 'לא, זה מספיק לי. תודה'.
ועיניי לא סטו מילימטר מעינייך. ואת ידעת שאני מדבר אלייך ולא מסתכל עלייך.

רצית שאנוח, לא רצית להעיק בשאלות. החלטת בינך לבינך שאחרי שאנוח ואאגור כוחות, תשאלי אותי מה רציתי לומר לך.
נכנסתי להתגלח ולהתקלח. כשהסתובבתי ראיתי אותך עומדת בדלת מביטה בי.
הגוף שלי שלא ידע מגעך יותר מדי זמן והנפש שלי שלא ידעה אהבתך יותר מדי זמן, קראו אלייך.

הורדת מעלייך את הבגדים החגיגיים שלבשת לכבודי והם נפלו על הרצפה. בגדי המלכות שלך על רצפת האמבטיה.
גופך העירום, הרזה, היה כמו חזיון תעתועים.
נישקתי אותך כשהמים החמים טופחים על ראשינו, ונשיקתך גורמת לברכיי להתרכך ונשיקתי גורמת לתוכך להירטב.

נשאתי אותך בשתי ידיי אל המיטה שלך. השכבתי אותך ונשכבתי לצדך. אהבתי אותך ושכנתי בתוכך.
ואת, מתוך אשמה או געגוע, מילאת כל תאווה שלי וכל גחמה שלי.
ותאוותי הראשונה הייתה לגרום לך להרעיש ולהרגיש אותך רוטטת סביבי.

זאת תאווה שקל לך כ"כ היה להעניק לי. היית צריכה רק להתמסר לי.
טרפתי אותך בשפתיי ושרטתי אותך בציפורניי וזיהמתי אותך באהבתי ותשוקתי. ונישקתי אותך.
שוב ושוב ושוב ושוב נישקתי אותך.

וכשאת סידרת נשימה, כשראשי מונח על כתפך, הרגשת טיפה חמה נופלת עלייך ונוזלת לעבר שדייך.
'הכל בסדר?' שאלת בדאגה, ואני לא דיברתי. רק טפטפתי עליי. ואת חיבקת אותי וידעת שאני יודע.
ידעת מה אמרתי לך כשהיינו במטבח.

את ניסית לנחם ולהרגיע. אמרת שזה לא חשוב. ולי, לי זה היה העולם. לי זה היה הכל.
לא רציתי לומר דבר, כדי שלא תכריחי אותי להרים את ראשי ממך, אני לא רוצה לשלח אותך לשם שוב באמרת הבל או רוע שאין מאחוריה דבר מלבד כעס ועלבון,
אז פשוט המשכתי לבכות עלייך.

'את העולם, אם רק תרצה'. לא רציתי עולם. רציתי מכונת זמן.
בסיבוב שני, לא הייתי מסתבך כ"כ בין הכפרים הרבים וההרים והערים והנהרות. אולי, אולי, אולי אם לא הייתי מתכופף כדי להריח את הפרח, הייתי בא בזמן.
אולי, אולי, אולי הייתי אני יכול להיות שם ברגע האחד הזה. אני.

כשגמרתי לבכות המשכתי לשתוק. שאלת 'האם' ואני אמרתי 'סולח' ושנינו ידענו שאין על מה.
אחרי כל הנדודים האלה, אני רק צריך ליטוף. לגאווה, לאגו, לגבר ולילד שבי. 
ביקשתי שתלבשי את הבגדים שבהם את מרגישה הכי יפה בעולם.

לקחתי אותך לרקוד, ואת ידעת שזה לא בשבילי. ושתינו, ואת ידעת שזה לא בשבילי. וגם כשהייתי עייף כ"כ, לא וויתרתי על הריקוד הבא, ואת ידעת שזה לא בשבילי.
ואחרי הכל, כשגם לך נגמר הכח, שמענו שיר ישן שמזכירים אנשים ישנים ואז זמזמת ואני רק הקשבתי.
את ידעת שזה לא בשבילי.

בלילה, במיטה, כששכבנו והבטנו במאוורר תקרה שמסתובב בקצב מהפנט והתכסינו בשמיכת פוך שרתי לך את ג'יימס בראון בקולי שלי.
'זה עולם של גברים / הגבר המציא את המכוניות, כדי שנוכל לעבור ממקום למקום / הגבר המציא את הרכבות, כדי לקחת את המשאות הכבדים /
הגבר המציא את המנורה כדי שיהיה אור / זה עולם של גברים / אבל הוא לא שווה כלום כלום כלום בלי אשה או נערה'

ואת היית הנערה שלי, והמסע המגוחך שלי שגרם לי לאבד אותך פעם אחת, היה מסע בשמך ולכבודך.
גברים עושים דברים מוזרים כדי להוכיח נקודות לא חשובות, כשכל מה שהם צריכים לומר זה רק 'אני אוהב אותך'.
במקום זה הם מתרצים בשירים של ג'יימס בראון.

דיברנו כל הלילה. סיפרתי לך בשקט על דברים שאנשים מספרים בהתלהבות.
ידעתי את הפרופורציה – המסע שלי, בו פגשתי אנשים חדשים, חיות מוזרות ופיסות גן עדן שנפלו מהשמיים ולאלוהים לא היה כח להתכופף ולהרים,
הוא כאין וכאפס לעומת הרגע הזה, כשאני שוכב כאן לצידך.

שאלת שאלות על מקומות שרק שמעת עליהם, ובמילותיי, הם אומרים שאני טוב במילים.
תיארתי לך כל גזע שבור וכל עלה שכרסמה אותו נמלה. לא היו לי תמונות, זה לא היה סוג כזה של מסע. אבל את הפרטים כולם זכרתי.
ותיארתי לך אותן עד קצה הזכרון. לא חסכתי ממך כלום.

אמרת לי ללכת לישון כי מאז שחזרתי לא נחתי לרגע,
וביקשתי לחבק אותך ואת הפנת אליי גבך ואני נצמדתי עם אפי באוזנך ושפתיי בשקע שבין צווארך וכתפייך וחזי אל גבך ובטני אל הגב התחתון ואני אל ישבנך.
ולא עמדת בפיתוי. זזת מעט. הרגשת אותי מתקשה והרגשת את נשימתי. גם אני הרגשתי אותך.

בתוך שניות כבר היינו עירומים ולאור ירח שפולש דרך התריסים והווילון, שכבתי מעלייך ונישקתי אותך ומיששתי אותך ואהבתי אותך כ"כ.
ושום דבר לא שינה ושום דבר לא היה חשוב מלבדך.
והזענו והזיעה התערבב ונישקתי אותך בין שדייך. התמכרתי.

'מתוקה שלי' לחשתי לך עם שחר והמיטה הייתה ריקה.
התריסים פתוחים והבגדים שלך כבר לא על הרצפה.
ואת הלכת ולא יכולתי שלא לתהות.

ממעמקים וממרחקים, עם מעיל מרופט וארנק מרוקן
אני מגיע אלייך.
אני ממש בשערי העיר. לא תחכי לי רק עוד קצת?