הימים האחרונים שלי היו שיעור מאלף בכלכלת חיים קלוקלת.
דחיתי כל ניסיון להתקרב אליי, התנתקתי, פגעתי בכמה אנשים, הכעסתי כמה אחרים.
היום האחרון פשוט הרגיש כמו עץ גבוה מדי שטיפסתי עליו בשם הכעס שלי על כל בני האדם באשר הם.
רציתי להתנצל בפני כל אלה מהשורה השנייה (של הפוסט, לא של החיים). אתם יקרים לי במיוחד ואני קצת... דפקתי את זה.
אני עדיין כועס, אני עדיין עצוב. אני פגוע עד אין קץ.
את מה שעבר עליי בין חמישי לשבת אין לי דרך אחרת להגדיר אלא כהתפרקות, על כל המשתמע מכך.
פיזית, תזונתית, מנטלית, רגשית.
נעלתי את הדלת, סגרתי את החלונות ואחריי המבול.
הבוקר התעוררתי לעולם שלא אכפת לו מכל זה.
הוא רוצה את התוצרת האחרת שלי, המקצועית, וזה די עזר לי לחזור למסלול.
זה ועוד אדם אחד שאמר את מה שאמר בדרך שאמר (כן, את עם הגבס).
אני מרגיש שמלבד ההתנצלות, אין לי יותר מדי מה לומר.
אולי הסבר קטן. אבל ממש קטן, אנחנו לא רוצים שאעלה חזרה לעץ, כל כך מהר.
בתולדות הבלוג היו שלוש נפשות פועלות שהוליכו אותי במסלול הידוע לשמצה בסופו פטיש גדול שנוחת על הראש.
בכל שלושת הפעמים הלכתי בנפש וחפצה וביודעין על מסלול ההתרסקות הזה.
הבעיה היא שהפעם, בדרך, הרחקתי מעליי כמה אנשים שעשו לי טוב במיוחד, ואם הם לא יודעים מי הם, אז זה עוד כשלון שלי בכל הסיפור הזה.
בשבוע האחרון, כשמגדל הקלפים הזה התמוטט ואני עמדתי מול ערימה של... כלום,
יכולתי להודות רק בפני אדם אחד ורק שאני שבור. וזהו. אפילו לא יכול לספר לו למה.
עדיין לא נעים לי ונוח לי לדבר על זה, אבל... זה לא יכול להימשך לנצח.
עדיין,
יותר מדי פעמים היום העיניים שלי התלחלחו ויותר מדי פעמים היום רציתי לעוף מפה ולהתחפר בבונקר הקטן שלי, אבל זה מחיר כבד מדי.
אני עלול להפסיד אנשים טובים שכן רוצים אותי פה, ולשמם, לכבודם ועבורם אני כותב את הפוסט הזה.
הכי כן שיש לי, הכי מרכין ראש ומבקש סליחה על הימים האחרונים שאני יכול.
מכל לבי, ועל אף שאולי הוא מעט מרוקן וחלש עכשיו,
הוא עדיין גדול יותר מהרבה לבבות אחרים שאני מכיר.
אל תטעו. אני די יכול להבטיח שזה יקרה שוב, מתישהו.
תמיד אלך כעיוור אחרי לבי, מאחר ובחיי האפורים הלב הוא מה שמביא את צבעי הקשת לעולם, וגם לבלוג הזה.
אני לא חושב שרבים מכם היו חושבים עליי את מה שהם חושבים לו הייתי אחר.
אני מבטיח לא להיות זהיר ומחושב יותר בעתיד.
מרוב זהירות ומחשבה פספסתי בעבר דברים שהיו יכולים לעשות את החיים שלי טובים פי מאה ולשים אותי היום במקומות שאני רק מפנטז עליהם.
אני כבר לא מדבר במונחים של אהבה, בזה כבר קשה לי להאמין.
אבל ביום שישי האחרון שאלתי את עצמי אם אהיה שוב שמח. רק שמח. אפילו לא "מאושר".
זאת הייתה מחשבה מפחידה במיוחד, כי אמנם אני לא בא בימים, אבל גם לא ממש ילד (למרות שיש מי שמתעקש להתייחס אליי כך. אנא חדלי).
האמונה שלי, זאת שהובילה אותי תמיד, היא שזה צריך לקרות רק פעם אחת שזה נשאר, והכל יהיה בסדר.
בשם האמונה הזאת אני חוזר עכשיו ל'חיים' ולבלוג הזה, כי אדם ששכח אותי כאילו אני מה שמורידים באסלה לא יכול להיות המפתח לשמחה שלי. לפחות לא כרגע.
אדם שהעביר עליי 'ויש' בכזאת קלילות משל הייתי פיסת אבק על אדן חלון, לא יכול להיות זה שאבכה בגללו כ"כ.
וגם זה, יקיריי, אני מבטיח לכם שיקרה שוב.
נו, הטמטום, התמימות, הרגישות והאמונה שזה 'יבוא הפעם' היא חלק מכל הקסם שלנו פה בשנתיים וחצי האחרונות.
רק שחבל לי להאמין שיש כ"כ הרבה אנשים כאלה שלא רואים אותי ממטר.
זה ממש פוגע בדימוי העצמי שלי ומחזיר אותי שנים אחורה.
נו...
זה מיועד להיות פוסט אופטימי יחסית, בואו נגמור אותו יפה.
שוב סליחה ועוד אלף סליחות מכל אחד ואחת מכם.
אני הולך עכשיו לנסות להחזיר לי את מה שאולי הפסדתי.
תחזיקו לי אצבעות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
