מילה ותמונה

"...יכולתי לשנות שם, בית, עבודה. את כל מה שאני. אבל זה לא באמת היה משנה.
אתה מבין, העולם צריך גם אנשים כמוני, כדי שלאלה שמנצחים כל הזמן יהיה את מי לנצח.
אז נכון שאף אחד לא אוהב להיות בסביבת אלה שמפסידים תמיד, אבל בלעדיי, גם המנצחים לא שווים הרבה.

                                                                                                באהבה.
                                                                                                     ג'וני"

ג'וני ידע תמיד ליפול לכל הבורות העמוקים שבדרך.
תמיד שם את הרגל במקום הלא נכון, תמיד בחר את קיצור הדרך הכי מסובך ויצא בסוף באותה נקודה. אבל גם הוא ידע תמיד לחזור בחזרה.
וזאת לא חכמה גדולה, הוא אף פעם לא היה מ"השורדים" או משהו כזה. הוא פשוט היה מהחיים, וכל פעם כשנקלע לתקופות האלה, ידעתי שכל מראה בסביבה מתריסה כנגדו וכל איש סביבו הוא קורבן למילים חדות מדי, אבל בסוף הוא קם לטאטא והתנצל, ולמרות שלפעמים נחתך או איחר, הוא תמיד ניסה לתקן.

מישהו אמר לי פעם שג'וני הוא מבני הזונות שיישארו פה גם אחרי שכולם ילכו, ואני יודע שאם ג'וני היה שומע את זה הוא היה אומר ש'ככה זה עם ג'וקים', אבל גם הוא וגם אני יודעים שזה בגלל שגם אחרי שאנשים מתים, הרעיונות שלהם נשארים, ולג'וני היו רעיונות טובים.

אחרי שהרגליים שלי נדפקו הוא כעס עליי כל כך שאני שותה והאשים אותי בבריחה, אבל מה הוא ידע על זה?
כשסוף סוף מצאתי סיבה באמת להיות מאושר, הוא כעס עליי וגרש אותי.
החבר הכי טוב שלי מגרש אותי באמצע הלילה מהבית שלו.
לעזאזל.
הוא והרעיון המזוין שלו על זה שאני תמיד מנצח וזה תמיד אותו!
זה לא... זה לא היה נכון אף פעם.
אני הייתי צריך אותו, בגלל זה נלחמתי עליו כל הזמן. נלחמתי עליו, בשבילו, בגללו. אבל הוא היה עסוק בלהיות אומלל, קדוש מעונה, משורר מתייסר, אומן מזורגג שבא מתוך סבלו.
אני על כסא גלגלים עם יד אחת שלא עובדת, והוא המסכן בינינו.
נהדר ממש!

בפעם האחרונה שהייתי אצלו ידעתי שייקח לו זמן לסלוח לי וכשקיבלתי ממנו את המכתב הזה הייתי כ"כ מאושר לראות את השם שלו.
הוא הרי לא היה כותב בשביל להמשיך לריב איתי.
ואז הטקסט הזה...

זה גרם לי להרגיש כ"כ רע עבורו.
ידעתי שהוא פגוע, ידעתי שהוא כועס. ידעתי שזה בגללי. הבנתי את זה.
אבל מצד שני היא עדיין פה והוא בטח כבר שכח ממנה והתאהב במישהי אחרת. אני מקווה בשבילו.
זה כ"כ מגיע לו. הוא אחרון המאמינים ברומנטיקה ואם לג'וני זה לא יקרה, אז מי יוכל להאמין שזה באמת קרה לו?

אני חושב על ג'וני הרבה, אבל אני יודע שעכשיו הדרך הזאת חסומה עבורי.
לפני התאונה הייתי מלך, אחרי התאונה נהייתי עול לכולם, אבל הוא היה שם ואני הלכתי אחרי האהבה שלי, בפעם הראשונה בחיי.
לא הזיונים ולא הריגושים ולא כל החרא הזה. ובפעם הראשונה שעשיתי את זה, איבדתי את החבר הכי טוב שלי.
אני לא מאשים אותו על זה. אני הייתי מרגיש אותו דבר בדיוק אם זה היה הפוך, אבל... אני לא רוצה שהוא ירגיש ככה.

נתקלתי במכתב הזה במקרה ומתוך שלושה עמודים, קראתי רק את השורות האלה שוב ושוב.
poor ג'וני.
אני כ"כ דואג לו. אני כ"כ מתגעגע אליו.

אולי הוא יחזור.
בסופו של דבר, הרעיון הכי טוב של ג'וני היה תמיד ולגבי כולם
שלא משנה כמה זמן הוא יכעס עליך או תכעס עליו, כשהכעס יעלם, הוא תמיד אהיה שם כדי לקבל בחזרה.

אולי ג'וני מת, אני לא יודע.
אבל זה הרעיון שאני אקח איתי לשארית חיי.

ג'ימי נעליים.