אור האהבה עיוור אותה לפני שהספיקה לעצום את העיניים.
ועכשיו מאוחר מדי לומר לה את כל מה שהייתה בשבילי.
זאת הקללה הנצחית שלי, תמיד לאחר בקצת.
זאת הקללה של כל מי שהאמין אי פעם למישהו אחר.
אף לב לא טהור מספיק ואף ידיים לא חזקות מספיק
כדי שאניח בהן את ליבי שלי.
וליבי שלי טהור, בחיי כל הקדוש לי, ליבי שלי טהור.
אז יש מי שקוראת לי אידיוט ויש מי שלא מדברת איתי
ויש את מי שהתנהגה אליי כמו לכלב ויש את כל העולם.
אבל היום הזה נגמר ונועל שבוע קשה במיוחד,
ואני מסתכל על כל מה שכתבתי השבוע
ונזכר בכל מי שקראתי השבוע,
ואני יודע שהלב שלי טהור.
המילים שכתבתי, אירוטיות אולי, אמיתיות בטוח.
האנשים שכתבתי עליהם רחוקים אולי, אהובים בטוח.
הרגעים שכתבתי בהם קשים אולי, עילאיים בטוח.
ושיר ששמעתי הזכיר לי את כל מה שהפסדתי,
ואלמלא השיר הזה אפילו לא הייתי נזכר.
אני סקרן לדעת כ"כ הרבה דברים,
אבל אני יודע שהתשובות יהרסו אותי שוב.
אני לא שואל ולא מבקש לגלות, רק רוצה להגיע
לרגע הזה שבו הכל משתנה.
ותמיד יש רגע כזה. זה דבר קבוע.
הדבר הלא קבוע זה הכיוון של השינוי.
יש לרוח שנושאת אותי כ"כ הרבה אפשרויות זרימה,
ואין צלע הר שמתקרב אליי במהירות,
אז הכל פתוח.
מישהי אחת שלקרוא אותה עושה לי טוב ועושה לי רע
מדברת במספרים ואני מתעלם מהנפשות הפועלות
ומתעסק בחיוך שהיא מספרת שחייכה.
אני לא זוכר אותו בדיוק, אבל אני זוכר שהוא גרם לי
לצאת אידיוט, ולה לומר לי שיצאתי אידיוט.
וככה אני עושה תמיד.
אני מתעלם מהנפשות הפועלות ומתעסק בנפש החשובה האחת.
בין לבין, עד שצצה נפש כזאת
שמשנה וגורמת לי לחשוב הרבה
עובר מלא זמן.
בין לבין שמגיעה נפש כזאת
שמשנה הכל וגורמת לי להרגיש,
אני יכול לספור עד אינסוף. פעמיים.
והנפשות האלה, כדרכן של נפשות,
באות לעולם ומתאיידות מן העולם,
והנפש שלי, שבלעדיה העולם הזה לא יתקיים,
עדיין מחכה לנפש שתישאר פה מספיק זמן.
כזאת שלא תשאל שאלות מיותרות ולא תתעצבן מכל שטות.
כזאת שתכבד ותקבל את כל מה שאני.
לא יודע אם נפש תאומה, אבל לפחות נפש שאוהבת בחזרה.
בין הראש ללב יש לא הרבה מרחק,
אבל בין המחשבות לרגש יש תהומות שאין לי שום אפשרות לדלג מעליהן.
הרציונל יודע את הכל,
אבל הצד השני חזק יותר.
ועל כל עילוי יש רגע שבירה
ועל כל עונג יש תמרור אזהרה
והסוף, הסוף תמיד דומה, משום מה.
אולי זה העיתוי, אולי זה המיקום.
אולי אלה הנפשות.
מכל הדברים שרציתי לכתוב, וכתבתי הרבה,
אני מוצא את זה הכי חשוב.
אין לי שורה תחתונה, רק רצף של מחשבות
שכמו יוצאות מתוך מכונת ירייה.
ימים רבים מדי הייתי עם המכונה הזאת נצורה,
הגיע הזמן לשחרר מעצורים.
כל המחשבות הלא מצונזרות שלי מאיימות לצאת,
ובגלל שאני לא יודע אם אנשים מסויימים עדיין קוראים פה,
אני שומר את לשוני.
וזה מצטבר כאבק שריפה ובסוף זה יתפוצץ כמו פצצת אטום,
וכל מה שיישאר אחרי שהנשורת תתנדף
אלה שלוש שורות שכתבתי פעם ואני לא זוכר באיזה פוסט.
אבל הן היו הכי מושלמות שלי והכי אלמותיות שלי.
אני לא יכול למצוא אותן עכשיו,
אבל בסוף הן יצוצו.
האמת האמיתית המוחלטת בסוף תמיד צצה.
הלב שלי טהור
והמילים שלי אמיתיות
והשורות האלמותיות שלי
ינצחו גם שבועיים של שתיקה.
אני לא מרגיש עכשיו הרבה. לא לפה ולא לפה.
רק שאני לא תמיד מצליח להבין למה הדברים קורים לי
כפי שהם קורים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
