מילה ותמונה

היא דיברה ודיברה והתחננתי שתשתוק.
לא במילים, כמובן. לא העזתי לומר לה את זה.
גייסתי את כל כוחות הנפש שלי ופניתי לכל היישויות האלוהימיות המוכרות לאדם,
ופשוט התחננתי שתסתום את הפה ולא תוסיף אף לא מילה אחת נוספת.

"מה מסתתר בתוך שנייה מתוקה / כשזה עמוק את יודעת" זמזמתי בדואט עם האני הפנימי שלי,
וניסיתי להתעלם מכל מה שאמרה.

"מה שנשאר בסוף זאת רק השתיקה / כשהוא רחוק את לבבבדדד" הגעתי לקליימקס הראשון של השיר, והיא לא סתמה את הפה אפילו לרגע.  נאום חוצב להבות, עמוס האשמות ודי משולח רסן בכל מה שקשור לשפיכת דמי בצורה די מכוערת. אני המשכתי לשיר ולקוות שהיא תסתום כבר.

אחרי כמה דקות של המשכת הטחות שבינתיים טובלו בדמעות והתמסכנות רבתי,
עלה בי חשק עז לסלט של אחת המסעדות שבהן אני בד"כ אוכל.
בהתחלה לא הבנתי למה, כי אני בד"כ לא נוגע בו, הוא פשוט בא עם מה שאני מזמין, אבל תוך כדי חשבתי על זה וגם הבנתי -
הסלט הזה ירוק ברובו, שזאת הסיבה שאני לא אוכל אותו. מה שהזכיר לי את המילים שלה שהיו הסיבה לזה שלא הקשבתי לה בכלל.
אבל בסלט הזה פזורות עגבניות שרי קטנות ונהדרות. הג'סטות הקטנות, החיוך בזווית הפה, כשאני אומר "כן, אני מבין", היד שנוגעת בכל פעם שאני מאבד עניין, כמו אומרת "תקשיב לי, בבקשה, אני צריכה שתקשיב לי עכשיו", ממש כמו השרי שקורצת "תאכל אותי, בנאדם. תאכל אותי כאילו אין מחר".
אבל גם עגבניות השרי האלה, גם כשהן נגועות ברוטב, הן קטנות ובטלות בשישים וגם כך נחתכו בידיים מיומנות לחתיכות קטנות מדי שממעיטות את ההנאה מהן.

בסוף האנלוגיה המטופשת הזאת חייכתי וזה כנראה התלבש למשהו שהיא אמרה, כי היא חייכה בחזרה מבעד לדמעות. לפחות הפעם לא יצאתי אידיוט.

לא רציתי להפסיק אותה באמצע השוונג, אז נשארתי עד הסוף.
כשהיא לקחה הפסקה ושאלה "אין לך מה להגיד?" קמתי והחלפתי מוזיקה. לא. לא היה לי מה להגיד. לא הקשבתי לך ואין לך שום דבר חשוב מספיק שאת יכולה לומר לי במצב הזה.

שמתי את פאבלו רוזנברג.
הבחור עושה קיטש ברמות של מייקל בולטון, אבל הוא עושה את זה עם טאץ' לטיני, מה שהופך את זה לקצת פחות קשה לאוזן ותמיד קצת מזכיר לי את החיוך הירושלמי שלי. למרות שהיא בטח שונאת את פאבלו רוזנברג.
התיישבתי לידה, אחזתי בידיה והפלאתי בשקרים על זה שאני לא כועס או פגוע, רק צריך זמן לחשוב.
בראש שלי זה נשמע ככה: "תראי, תשמעי, תקשיבי, ידה ידה ידה, כבר אמרו באיזה שעה פרק האיחוד של סיינפלד?"

כשהחשיך ביקשתי שתלך. אני לא רוצה שתסע מאוחר מדי הביתה, כי יום ארוך, כבישים רטובים ונהגים שיכורים וכל מיני כאלה.
חיבוק אחרון ליד הדלת ושחררתי אותה לדרכה בידיעה ברורה שאני לא הולך לראות אותה שוב וזה מרגיש כמו שחרור.

התיישבתי לכתוב עליה עם מוזיקה שמחה באוזניים ומועקה בלב שהולכת וקטנה ומתפוגגת עד שמתאיידת לחלוטין.
זוגתי לערב זה, כוס תה מהביל, מענגת את חיכי והאישה ללא פנים הכי יפה בעולם כותבת לי הרבה מילים לקרוא, והכל בסדר. הכל ממש ממש בסדר.

הייתי צריך את יום החופש כדי לגרש את גברת "אימה מפני העתיד" ולשחרר את הלפיתה העצומה שלה על מבושיי.