מילה ותמונה

סביבות 22:00 בערב, דיברנו בטלפון.
היא ישבה בחדר של אחותה הקטנה בבית של ההורים שלה עם הגיטרה וניגנה את Shape of my heart של סטינג.
חזרה על זה שוב ושוב, התאמנה.
באיזשהו שלב התעצבנתי עליה כי היא לא התייחסה אליי.
אחרי עוד קצת היא הניחה את הגיטרה.

היא שאלה מה אני עושה.
אמרתי לה שאני סתם משרבט.
'אה, גם אני'.
שאלתי מה היא משרבטת.
'סתם, על ניירות ממו שיש פה.'

הזמן היה קצוב.
הזמן של כל השיחות שלנו היה קצוב.
וכמו תמיד, זה נגמר ברגע אחד.

כמו פעם, מזמן, לפני ששופטי הכדורגל הודיעו על תוספת הזמן.
היינו סופרים עד הדקה ה-90, ואח"כ מחכים לטוב.
זה יכל לקחת חצי דקה או חמש דקות, אבל החוק היה שהוא עשוי לשרוק בכל רגע.

ככה זה היה איתה.
השיחה הייתה עלולה להסתיים בכל רגע.

כמה ימים אחר כך נפגשנו.
'זוכר שצעקת עליי?'
'אני?!'
'כן, נו... כשניגנתי'
'לא צעקתי. ביקשתי יפה שתתייחסי אליי, ברבע שעה ביום שיש לי איתך'
'טוב, תשתוק, טמבל. זה מה שנשאר מאז'
היא הושיטה לי פתק והדביקה לי נשיקה, כמו נתנה לי עכשיו מתנת יומולדת.





היום נזכרתי שבתחילת החודש, ב-5/1, מלאו 8 שנים מאז נכנסה לחיי.
שיחת הטלפון הראשונה הייתה ביום שני, יומיים אח"כ.
שלושה שבועות אח"כ, בצהרי יום שישי אחד, כשהיא עשתה כלים, היא אמרה שהיא צריכה להתרחק, כי היא נקשרת ומתחילה לאהוב וזה מסובך.

חודש אח"כ היא הפכה מנורמה ג'ין למרלין מונרו.
זה 5 וחצי שנים שהיא כבר לא שם.
הפתק הזה יושב אצלי בארנקים השונים כבר 7 וחצי שנים.
הזיכרון המוחשי האחרון שלי ממנה.

אני מודה - חטאתי.
לאחרונה חיפשתי את שמה בפייסבוק.
מתברר שהיא חזרה ל'נורמה ג'ין' והיא כבר לא 'מרלין מונרו'.
זה גרם לי לתהות.
כמובן שהפחד מאז והעובדה שעשתה דברים נבזיים גורמים לי לא לשקול ברצינות לכתוב לה,
אבל 8 שנים שהיא הפיסה הכי גדולה בפאזל של חיי, יחד עם ניו.

יותר ממקום העבודה שלי ב-6 השנים האחרונות.
יותר מהחברה הכי טובה שלי ב-4 השנים האחרונות.
יותר מכל האנשים שהכרתי ואהבתי מהבלוג הזה בשנתיים האחרונות, ויש רבים, רבים כאלה.
8 שנים, והיא לא עוזבת.

היא עוזבת לפעמים, כלומר.
כשיש לי חיים אז מי בכלל זוכר אותה, אבל כשאין לי חיים, כמו עכשיו,
אני מוציא את הפתק ומסתכל בו דקות ארוכות.
אין בו כלום ויש בו הכל.

יש בו את אותה שיחת טלפון ואת shape of my heart ואת תיכון חדש בתל אביב ו-וולו כחולה ועבודה שהפסדתי והחולצה שגנבו לי וחשבון אינפיניצימלי ופסל מכוער להפליא של נשר ותיאטרון בת ים ובמבה על ספסל מצ'וקמק ופנטזיה מטורפת על חיים שיכלו להיות לנו בחצר בית ספר ו'ריב' על אם הילדים יהיו אצל ההורים שלי או ההורים שלה ו'הקולות של פיראוס' שתמיד יהיה הרקע לפעם הראשונה שאמרתי לה 'אני אוהב אותך' ונסיעה לילית באילון דרום ורמקולים שלא עובדים ודיסק עם שיר אחד ושיחות וידאו וציורים משותפים במסנג'ר והפעם הראשונה ששכבנו והטלפון בלילה שקנדי העיף עליה ואזה כבדה והגול של רונאלדו בחצי גמר מונדיאל 2002 והמרכז המסחרי של שוהם והמפגש עם אמא שלי והרחרוח של ניו כשהיא שכבה על המיטה הישנה שלי ואלף פעמים ששרתי את 'יש אי שם'. רגעים, רגעים. קטנים, כאלה שלוקחים שניות וארוכים, כאלה שנשארים לשנים.
יש בו את כל מה שהיא השאירה ממנה בחיי.

לא יודע.
עכשיו אני בטוח שזה כבר לא עושה אותי עצוב.
אני כל הזמן כותב לכם עליה ויש מצב שכל פעם אני כותב משהו אחר לגבי התחושות שלי לגביה, אפילו אני כבר לא עוקב. זה תמיד "נכון לעכשיו", ונכון לעכשיו, היא זיכרון נהדר שנגמר זוועה ולא השאיר הרבה טעם טוב.
אבל ככל שהפוסט הזה מתקדם, אני מתרכך. אני מוכרח להודות.

שנים אח"כ שר איש הזוי:
'אולי בזמן אחר, אולי במציאות אחרת / תהיי בשבילי, בשבילי מאושרת'
ומספר את כל הסיפור שלי איתה.
הפסדתי אותה שנים לפני שהייתה שלי ותמיד קשה לי להאמין שלא אשמע ממנה שוב.
יותר הזוי לי לחשוב שכן אשמע ממנה.

אין לי מושג ואין לי כבר דיעה.
מהרצון למחוק אותה לחלוטין מהתודעה, יחד עם עוד כמה אנשים ששברו את ליבי (כמו ההיא שכתבתי עליה בסופ"ש שעבר), יש רצון עז לעוד שעה אחת במחיצתה.
אולי אראה לה את הפתק ואספר לה כמה חשובה היא הייתה לאורך כל הדרך. איך כל השנים האלה רק אחת הצליחה באמת לדחוק אותה הצידה (שוב, אותה אחת מסופ"ש, וגם היא הייתה פה לדקה וחצי).
ואולי זה היה הרבה יותר פשוט.
לעמוד, לשתוק, לבכות, לדבר, לריב, לצרוח.
לסלוח. בסופו של דבר.

זה תמיד מגיע לכדי זה - לסלוח ולהיסלח.
closer, קוראים לזה בעברית, לא?