מילה ותמונה

הייתה דפיקה בדלת
והכלב נבח.
מבזק חדשות
והטלפון צילצל.
מייל נוסף הופיע
והפס הכתום שמבשר על הודעה חדשה במסנג'ר הבהב.

הכלב נרגע.
טלפון נוסף.
מיד אח"כ צליל הודעה.

המקרר מרעיש,
ילדים מופרעים ניפצו בקבוק בגינה ליד.
הכלב נכנס מתחת למיטה
הוא נכנס מהר
מזיז אותה בפראות
היא קצת נחנקת
ואני משועשע.

המבזק נגמר
כנראה שזה לא היה רציני.
הכלב יוצא לשתות
וחוזר ישר למיטה
ומתיישב למרגלותינו.

הילדים צועקים
ועוברת ניידת
ואופנוע מרעים בהגזמה.
הטלפון שוב מצלצל.

הכלב יוצא מהחדר,
אני חושב על שבת.
היא נוגעת בנקודה רגישה
ואני מתקפל בהפתעה
והיא משועשעת.

אני חושב על רכבות
והאנשים שנוסעים בהן.
אני חושב על תיאטראות
והאנשים שמשחקים בהם.
אני חושב על שירים
ועל האנשים שכותבים אותם.
אני חושב עליי
ועל השפתיים שמחשקות אותי.

אני עוצם עיניים
ומתחיל להיכנע לה.
היא מרגישה
והופכת נחושה יותר.

אישה מלומדת,
אשת ספר,
מחזות וסיפורת
ואינטלקטואל שמאיים על אחד שכמותי,
נשלטת על ידי אצבעותיי
שנעוצות בשערה ודוחפות ומכוונות.

מצד שני,
קשה לי להחליט
מי יותר של מי כרגע.
אני שנתון לחסדיה
או היא שמעניקה מטובה.

עוד קצת,
עוד קצת,
בדיוק ככה.
זה הרגע המושלם
והיא גורמת לו להימתח.
אני מתכווץ ומתנשף
והיא מתוחה ועוצרת נשימה
ואני מתפרק בה ומתפרק
ונופל לאחור.

היא נשכבת לידי.
היא אומרת משפט מצחיק כזה
שאני לא בטוח שאני לגמרי מבין.
אני מסדר נשימה
ועוצם עיניים ושותק.
היא שואלת אם הכל בסדר
ואני לא יכול להסביר לה
שזה הכי בסדר שיכול להיות.

היא מתלבשת ואני לוקח אותה
לתחנת הרכבת.
מחבק אותה על הרציף
ויודע שאולי לא אראה אותה שוב
ומצטער על זה מאוד,
אבל זה רחוק ומסובך
ומי בכלל יודע אם
היא בכלל רוצה.

היא עולה לרכבת ואני מחכה עד
שהרכבת תיעלם לי
ובדרך לאוטו,
מחייך מחד ומהורהר מאידך,
אני מסמס לה
את המילים היחידות
שעברו לי בראש.