מילה ותמונה

בין המילים העדינות של זאת לקליפים ההזויים של זאת,
גיליתי את דילמת המדונה והזונה החדשה:
דאסטי ספרינגפילד או ליידי גאגא?

אני שומע בלופ את bad romance וצופה בקליפ בלופ, ובכל שמיעה ובכל צפייה, אני הולך ומתאהב בה יותר ויותר. הקליפ גאוני בעיניי (וזה בדיוק הזמן לציין שאני מבין בוידאו קליפים כמו שאני מבין במוזיקה קלאסית – אני שומע ורואה, אוהב או לא אוהב ווקלית או ויזואלית, וזהו בערך).
היא כ"כ סקסית וכ"כ מוזרה ועם זאת... רגילה.
כשהיא רוקדת זה שובה את העין יותר מכל נענוע תחת מוגזם של ביונסה (יום אחד יהיה לה שיר יפה. בטוח). כי זה פשוט אנושי. זאת בחורה רגילה שרוקדת. היש דבר סקסי מזה עלי אדמות?
כשהיא עם דמעה בקליפ, היא נראית מדהים.
זה פשוט חיבור יפהפה של שיר-קליפ-זמרת, שגורם לי להריץ את זה בערך באורך של חצי סרט.

מצד שני, מוקדם יותר היום הקשבתי לאחת מיצירות המופת הכי גדולות בעיניי – windmills of your mind של דאסטי ספרינגפילד, אללה ירחמה.
מהשורה הראשונה היא גורמת לך להתמסר לה. היא מושכת אותך פנימה לתוך הספירלה האינסופית של החיים. לתוך הדברים הקטנים והמטרידים שלא מניחים לה. לתוך השגעון הקטן שלה. לתוך העצב שלה.
אתה תמיד מתעורר מאוחר מדי, כשאתה מסתכל בעלי השלכת ואתה קולט פתאום שהעלים נצבעו בצבע השיער שלה.
זה עצוב וזה שובר את הלב.
זה מהפנט וזה מטריד, כשאתה לא מצליח לחבר פנים לשמות ולא מצליח לזכור את כל החלום, אלא רק שברים ממנו. ואתה מריץ אותו שוב ושוב, אולי יצוץ פרט נוסף. ולא.

הלכתי עוד קצת קדימה.
עוד שיר של זאת ועוד שיר של זאת.
והמאפיינים הם אותם מאפיינים.
הילדה המוזרה והאישה המאוהבת.
זאת שנרדפת על ידי צלמי פפראצי בקליפ מופרע לחלוטין וזאת שאומרת 'אתה לא חייב לאהוב אותי, רק בגלל שאני אוהבת אותך'.
הניגודיות הזאת, בין חווה ללילית, בין המדונה לזונה,
פלפל לי את השבת והפך אותה למאתגרת מוזיקלית, תוך כדי הניסיון להבין מי נוגעת לי יותר בנימים של הכתיבה.

הטירוף והקצב של זאת מול הרוגע והרומנטיקה של זאת.
הדבש והארס, השאלה היא מי זו מי.
כשתרצו לגרום לי לזוז, תשימו לי את ליידי גאגא. כשתרצו לגרום לי לכתוב, שימו לי את דאסטי ספרינגפילד.

עכשיו אני במוד של ליידי גאגא.
נסחפתי לחלוטין בין הנערה הסוררת, הזונה המהפנטת שלילה איתה בטח היה מעיף לי את הראש.
כשזה ייגמר, אחזור וודאי אל זרועותיה החמות והמחבקות של דאסטי הרכה והאוהבת.

תוך כדי כתיבת הפוסט, עשיתי פאוזה כדי להיטען שוב ולהיסחף בתנועות הפשוטות והלא-רונה-לי-שמעוניות-בעליל, ובגלל כל מה שקורה אחרי זה:
J'veux ton amour
Et je veux ton revenge
J'veux ton amour
I don't wanna be friends
אני שבוי בקסמה של בפסיכית.

אני מניח שהגוויה החרוכה בסוף היא רק סימבול לאיך שאני הייתי גומר ליד לוהטת שכזאת...

אהבה זה אחלה. אבל מאחר ואין כזאת עכשיו וגם דאסטי כבר מתה,
הבו לי הטירוף של הליידי.