מילה ותמונה

אלפנו את השדים, מילאנו את האוקיינוס ודאגנו שהשמש לא תפסיק לבעור.
זאת עבודה קשה להיות אלוהי העולם שלך.

בכל בוקר כשפקחנו את העיניים ידענו שאנחנו עדים להיסטוריה.
זה היום היחיד בהיסטוריה שבו יקרו בדיוק הדברים שצפויים לקרות היום, בעיתוי שהם הולכים לקרות ולאנשים שהם הולכים לקרות להם.
כל יום מחדש היינו נרגשים מפאר היצירה הזאת שלנו.

בכל ערב היינו עוברים לחצי הכדור שבו לא ראינו את השמש,
שמנו מוזיקה של מוצארט, מילאנו לנו כוסית מרטיני והתיישבנו ליד האח בחלוקים ההו-כה-יקרים שלנו.
קראנו הגות וספרות גבוהה והלכנו לישון מלאים באינטלקט ונפוחים מעצמנו.

על כריות מנוצות של אווזי בר סקנדינביים עם שמיכה מפרווה של ממוטה שמתה לפני מיליוני שנים, שנתנו תמיד הייתה נוחה לנו.
ובכל שחר היינו מתחילים מחדש.

לא הזדקנו עם השנים ונותרנו תמיד מלאי חיים ומוטיבציה. האנרגיות שגרמו לפעול לא דעכו מעולם והידיעה שאנחנו מקיימים עולם שלם הייתה המוטיבציה המושלמת.
מספיקה דקה אחת של עצלות כדי שדברים יתחילו להשתבש עד כדי אסון.

בשנה ה-10 לשלטוננו היא ביקשה לדבר איתי.
'אני שונאת מוזיקה קלאסית. המרטיני מגעיל לי. החלוק מגרד לי בתחת. אני אלרגית לנוצות של אווזי בר ונגעלת מהשמיכה של הממוטות. הסיבה היחידה שאני נרדמת היא כי אני קוראת את הספרים המשעממים האלה כל ערב, כל ערב. בוא נשנה'
חייכתי והבנתי בדיוק על מה היא מדברת.
זה חודשים שכשהיא הולכת לשירותים אני מעיין ב-'שם המשחק' וקורא כתבות על עמרי כספי וביבראס נאתכו ומחכה שיזרקו מילה על הקבוצה שאני מעמיד פנים שאני לא אוהד כי זה לא מספיק בון-טון.
'אני צריך לחשוב על זה' אמרתי לה. לא רציתי שתשאל למה הרגשתי ככה כל הזמן וסחבתי ככה כל השנים.
בבוקר שלמחרת פקחנו את העיניים להיסטוריה הפרטית שלנו.
לא היה אכפת לנו מהעולם שלנו בחוץ. הוא יחכה.
היא זימנה את השדים ואני את המלאכים.
הם עמדו אלה מול אלה, כמו בסרטים של מלחמת האזרחים האמריקאית, והתקרבו אחד לשני עד שהגיעו לידי מגע. הם התחבקו ורבו והתנשקו והלמו, ועשן מלחמה נוראי עלה מהם, כשהתפזר העשן עמדו לפנינו שני ילדים יפים, חצי שדים, חצי מלאכים, כמו כל בני האדם בעולם כולו לאורך כל שנות קיומו.
היא ניגשה לפטיפון ופתחה את הארון עליו היה מונח. מתחת לתקליט של ברהמס היא שלפה דיסק של שלומי שבת.
אני ניגשתי לארון והוצאתי תרכיז של פטל שעמד מאחורי בקבוק של וויסקי עתיק.
הסטתי את הוילון הענק שכיסה את הסלון ונתתי לשמש להיכנס בלי פילטרים והרשיתי לעצמי לעוות פנים כשהסתנוורתי. זה היה מרגש.
שרפנו את השמיכה ואת הכריות והלכנו לקניון הקרוב כדי לקנות חדשות.
הילדים שלנו עלו על מכונית שעולה שקל כדי להזיז אותה וליקקו גלידה לראשונה בחייהם.

חזרנו הביתה עם שקיות שסחבנו בעצמנו והתרחצנו במים מהברז ולא במי מעיין מטוהרים.
כיבינו את האור והלכנו לישון בדירה הקטנה, דרומית לתל אביב,
אחרי יום שלם של Make belive שאני איש רגיל עבורה והיא אדם רגיל עבורי
והילדים שלנו הם ילדים רגילים.

באמצע הלילה הטלפון צלצל וסיפרו לנו שעולם שלם נחרב, ואני ניגשתי לחלון והסטתי את הוילון תוך ציפייה לראות כדורי אש. חתול שנבהל הפיל את המכסה של הפח. וזהו.
עצרתי לרגע והסתכלתי באלוהה שהיא.
אלוהי העולם שלנו, אנחנו, מכתיבי גורל של עצמנו.
עוטי המסיכות של עצמנו מול עצמנו ובשביל עצמנו.

נישקתי אותה על הלחי.
מחר יש לי עולם לנהל.
שמש להדליק, ים לצבוע, מוזיקה לנגן ומילים לכתוב.
להיות אלוהים עד שאמות והעולם שלי יגמר.