מילה ותמונה

אני יודע הכל,
ועדיין לא יכול שלא לחשוב איך זה ייראה כשיהיה הפוך.

כששוב לא אראה את פנייך, אבל הפעם אני אהיה על המיטה ואת על ברכייך.
כשאצמיד אותך אליי, אצמיד צמוד מדי,
ותתרחקי רק כדי לנשום
ואראה טיפה שנוזלת על שדייך לכיוון בטנך
ועדיין לא אראה את פנייך.

אני לא יכול שלא לחשוב איך זה היה יכול לראות
את שיערך מסתיר את פנייך
ואני רואה רק את קצה אפך.
איך זה היה יכול להרגיש
את ליטוף שיערך על מותני.
איך זה היה יכול להרגיש
לאחוז בשערך ולהתמכר אלייך (שוב)
ועדיין לא לראות את פנייך.

פנייך גלויות לי ולא גלויות לי,
וזה אף פעם לא שלם.
כשהפנים גלויות חסר כל היתר,
כשיש את כל היתר, אני לא רואה את פנייך.

זה מתסכל לפעמים, את יודעת,
למרות שאני יודע הכל.
זה מאכזב לפעמים,
למרות שאני יודע הכל.

את החברה שהיא הכי פנטזיה שהיא הכי חברה.
את מקבעת מחדש את מעמדך בחיי,
והדבר היחיד שהיה קבוע לאורך כל הדרך זה הסיכוי
שיהיה לי הכל.

בימים שקטים ורחוקים מכולם,
כשאת מדברת איתי על החיים שלך
ואני מספר לך על החיים שלי
כשאני מגלה על השאיפות שלך לעתיד
ואת שומעת על התסכולים שלי מההווה,
ברגעים האלה שבין לבין,
אני מנסה לנחש
אם ומתי
יהיה לנו רגע של הכל מהכל.