מילה ותמונה

שיר על אבא ואז שיר על אמא ואז שיר על זאת שאהבתי ואז שיר על זאת שעזבתי ואז שיר על זאת שרציתי ואז שיר על זאת שאני רוצה ואז שיר עליי.

שירים, שירים, שירים.
כל אחד, מילא פה כמה שורות.
ואז מחקתי הכל וחשבתי על הדבר שאני הכי רוצה עכשיו.

אני רוצה לישון.

שמעון בוסקילה מנעים צלילים שנוגעים באלוהות על אמא שמתה ואני מתגעגע לאמא שלי שהיחסים שלי איתה נהרסו כבר לפני שנים.
שלומי שבת מרטיט את הלב בשיר שגורם לי להתאהב כל פעם מחדש באבא ולהצטער על כל השנים האלה שפספסתי אותו.
וקובי אפללו מזכיר לי נסיעות בכביש 5, ירידה בכביש 40 ואז עוד קצת בדרך רמתיים ואז הלכתי לאיבוד. כשהגעתי, הנמכתי. כשהיא הייתה איתי באוטו לא שמעתי מוזיקה.
הייתי עסוק בלשמוע אותה מדברת על משוררים ועל בית הספר הדמוקרטי.
ולהתאהב.
מאור כהן מזכיר לי את הסוף. אין ימים של חסד, בטח לא בימי חולין. הפעם האחרונה הייתה ביומולדת שלי. הפעם הבאה, אני מקווה, תהיה בשבת. מעולם לא נכנס אדם כל כך עמוק לליבי, אחרי שהיה כאן כל כך מעט זמן. זה לא מניח. זה לא עובר. זה לא נשכח ליותר מיומיים.
אסף אמדורסקי מעמיד פנים שהכל ממש בסדר. כל אחד נכנס לאוטו ונוסע לצד השני של העיר ומתחיל חיים בלי. אני גם התחלתי חיים בלי. בלי תהילה, בלי להצליח לראות מאיפה יבוא לי הסוף הטוב. אבל אני מאמין. גם לי מגיעים ניסים.
שלמה ארצי זורק אותי למחוזות ילדותי. הצעיף של אבא, הספר שקיבלתי במתנה. מזכיר לי רגעים שבהם רקדתי בראשי במיומנות אין קץ, ולרגע שכחתי את כל מה שאני לא.
פבלו רוזנברג מספר לי איך שהיה צריך לתור את כל העולם בשביל למצוא אותה. אומר לי לא לאבד תקווה.
דין דין אביב אומרת שלא צריך לדבר, ואני עושה חשבון שיש אנשים שלא רוצים שאדבר. רק 'תאהב אותי'. 'תחבק אותי'. 'תנשק אותי'. אבל את המילים שלי הם שונאים. ויש כאלה שכל מה שיש לי איתם זה רק המילים שלי. בגללם התאהבו בי, איתן שכחו אותי. אני איש של מילים עבורם. ועדיין לא מצאתי את זאת שתאהב את המילים שלי ואת המגע של ידי ושפתיי. האם היא קיימת? האם זאת מי שאני רוצה שתהיה, וכל מה שצריך זה רק עוד רגע אחד קטן של חסד? הלוואי.
עידן רייכל והחברים שלו מעוררים בי זכרון ישן על שיחת טלפון שנפתחה במילים 'בואי, תני לי יד ונלך' שהובילו לפגישה שנפתחה בלי מילים ועם נשיקה, כמו בסרטים. ואני מחכה עדיין מחכה שהאושר יבוא וירד עליי כמו גשם.

אני מחכה שירד גשם.