מילה ותמונה

היא אמרה שאני מעצבן ואיך אני בכלל יכול לומר שאני אוהב אותך,
אם אני לא מקדיש 5 דקות מזמני כדי לספר לך את זה.
היא אמרה שזה גג 'הידלקות', כי כשאוהבים מישהו, נלחמים עליו.
ידעתי שהיא צודקת, אבל שגם אין סיכוי שאני אומר לך את זה עכשיו.

אחרי שהיא הלכה שמתי את אלביס קוסטלו בלופ,
ועברתי שורה שורה, וכמעט הכל שם כל כך מתאים.
כמעט.

רק החלק הכתוב, זה שלא נמצא בשיר שלי יש אומר הכל:
אני לא יכול לומר דבר חוץ מ'אני אוהב אותך'.
כל דבר אחר יהיה בזבוז של נשימה.

אבל אני רוצה אותך,
אלה הפרטים המטופשים ששוברים את לבי.
זה איך שאת מגלגלת את העיניים שלך והסיבה שאת מגלגלת אותן.
אני רוצה אותך,
הוא זרק איזו מחמאה מגוחכת לכיוון שלך.
אני רוצה אותך,
ואת היית טיפשה מספיק להאמין לו כשהוא אומר
'אני רוצה אותך'.
אני רוצה אותך,
האמת לא יכולה לפגוע בך, היא כמו החשכה -
בהתחלה זה מפחיד עד העצם, אבל עם הזמן רואים הכל ברור וחד.
אני רוצה אותך.
בואי, תפגעי בי, ואז ניתן לזה להיעלם.
אני רוצה אותך,
אני מפחד שאני לא יודע לאן זה לוקח אותי.
אני רוצה אותך.
אני לא מתבייש לומר שבכיתי עלייך.
אני רוצה אותך.
אני יכול להיות כל כך לא חשוב בשבילך.
אני רוצה אותך,
אף אחד שרוצה אותך לא יכול לרצות אותך יותר.
אני רוצה אותך,
בכל לילה שאני הולך לישון וכשאני מתעורר.
אני רוצה אותך.
אני רוצה אותך.
אני הולך לומר את זה עוד פעם אחת, עד שזה יחלחל.
אני יודע שאני הולך להרגיש ככה עד שתהרגי את זה.
אני רוצה אותך.
אני רוצה אותך.

ואני לא יכול לומר את זה טוב כמוהו, חזק כמוהו, עצוב כמוהו, אמיץ כמוהו.
ואני רוצה אותך לא פחות ממה שהוא רצה אותה, ואני יכול להגיד את זה יותר אמיתי ממנו.

אולי את אפילו קוראת את זה ועכשיו את גם יודעת את זה,
ואז היא כבר לא תוכל לומר שאני לא מסתכן בשביל להגיד לך את מה שיושב עליי הרבה הרבה יותר מדי זמן.

ואני שונא את זה,
את התחושה הזאת שאני הולך איתה לישון.
ואני שונא את זה,
כשאת באה אליי בחלומות.
ואני שונא את זה,
ש...
טוב, אני שונא הרבה דברים.
אחד פחות מכמה שאני רוצה אותך.

אז אתמול הלכתי לישון עם מועקה מעיקה בגרון.
נשכבתי במיטה וההדים של אלביס נתקעו לי בראש אחרי ששמעתי אותו כ"כ הרבה פעמים.
והתעוררתי בבוקר,
והתחושה לא השתנתה בהרבה.
ואני שונא את זה.

מדי פעם, אחת לכמה זמן,
עולה פה מסמך כזה ששם את כל יתר הדברים שקורים פה באור קצת אחר.
כאילו יש את החיים שלי ויש אותך.
וכשהאצבעות שלי מכות על המקלדת במקומות שיוצרים מסמך עלייך,
יתר החיים שלי הרבה פחות חשובים פתאום.
כשזה הפוך, אז הכל נעשה בצלך.
מה שהופך אותך לגדולה באופן שמפחיד אותי.

אולי זה הטעם של עוד שנשארתי איתו לפני שהסתלקת ממני.
אולי זה העובדה שאת האישה הכי יפה ששהיתי במחיצתה.
אולי זה בגלל המילים, המילים, המילים שלך. שיוצאות ברצף ואז מפסיקות. כמו מכונת ירייה. והיית טוענת מחדש ושופכת אותן שוב.
אולי זה בגלל שאנשים גדולים וצעקניים שלובשים חולצות ג'ינס מזכירים לי אותך.
אולי זה המקום הזה שבו הסתכלתי לתוך העיניים שלך, העיניים הגדולות שלך, וידעתי שאני כולי בחזקת עצמי לא יספיק לך.
כ"כ הרבה רצונות ושנאות לאורך כ"כ הרבה זמן עם כ"כ מעט בשר מאחוריהם, זה משהו שלא קרה לי מעולם ואין לי שום רמז שיתחיל להסביר לי למה זה קרה לי ולמה דווקא איתך.

אז אני מדלג הלאה ומנסה.
ויש תקופות שיש סערות חדשות וכשהן נגמרות, אני בוכה עלייך.
יש תקופות שיש סערות חדשות וכשהן סוערות, אני נסחף אלייך.
יש תקופות שיש סערות חדשות וכשהן מתפוצצות, הן מתפוצצות עלייך.
יש תקופות שיש סערות חדשות וכשהן רוגעות, אני חוסה בצילך.

והן כולן עוברות וחולפות ועל כולן, כולן, כל אחת ואחת מהן,
הייתי מוותר בשביל עוד טיול רגלי של קצר ובהייה בשקנאי שלא ברור לו מה הוא עושה באמצע רעננה.

אולי כי מה שהיא אמרה לי אתמול, שאי אפשר להתחיל חדש לפני שגומרים ישן, נכון.
אבל זה נגמר ואני יודע את זה ואני ממש לא רוצה לשמוע את זה ממך. זה רק הלב שלי שלא מקבל את זה.

והיא צדקה.
לעולם לא אוכל להצדיק את הרגשות שלי, אלה שאני מסווה באומנות ביום יום, אם לא אצעק את הדברים ואקיא אותם החוצה ושכולם ידעו שאני רוצה אותך ואני שונא את זה.
ואני לא מתכוון להילחם עלייך, כי אני לא יכול להרשות לעצמי לילות עצובים, ימים מדכאים ובפנים ריק ושחור.
וכשאני כותב את השורות האלה, שומע את השירים האלה, חושב את המחשבות האלה,
אני כ"כ רוצה להילחם עלייך. אני כ"כ יודע שאעשה הכל.

אם יש משהו שעדיין מביא אותך לפה,
הרגל, המילים שלי או רוח קודש,
אז עכשיו את יודעת שאת לא סתם רגעים בזמן שלי שעברתי.
את רגעים שנשארו.
ואני רוצה אותך.
ואני שונא את זה.
ואני רוצה להילחם עלייך
אבל לא מסוגל למות בשדה הקרב הזה.