מילה ותמונה

זה לא נועד להיות קל יותר, וגם אף אחד לא הבטיח לך שזה יהיה פשוט.
בטח לא אני.

את פערת עיניים נדהמות והלסת שלך נעצרה רק ברצפה כשסיפרתי לך את כל מה שאני יודע.
הדבר היחיד שהצלחת להוציא היה 'אבל לא הייתה אמור לגלות. מאיפה אתה יודע?'.
כן...
זאת הייתה הבעיה. שגיליתי משהו שלא הייתי אמור לגלות.
אמרתי את כל מה שיש לי, אזרתי אומץ להטיח בך את האמת האמיתית שלי, וגירשתי אותך.
אחרי שהלכת לא הרגשתי רע מדי או טוב מדי.
גם לא הקלה או מועקה. הרגשתי כמו... כמו בכל ערב.

אז, וזה תמיד השלב הזה,הבנתי שזה כבר לא משנה.
שמה שזה לא היה שהיה בינינו, נגמר ואין לי שום עניין להשיב אותו.
אני יודע שאחרי הבטחות לנצח ושבועות לעולמים זה לא היה אמור לקרות,
אבל בתתי הסעיפים של ההבטחות והשבועות האלה, לא היה כתוב בשום מקום שבו את תעשי את הדברים שעשית מאחורי גבי.
גם לא באותיות הקטנות של ההסכם הרגשי הזה בינינו.

את רקמת זמן רב מדי מזימות מרושעות מדי מאחורי גבי.
חשבת שכל עוד אני לא יודע עליהן, זה בסדר. אפשר להמשיך בהצגה הזאת.
החלק הכי מדהים היה שגם אחרי שהנחנו את הקלפים על השולחן and I called your bluff,
לא היית מוטרדת בכלל מהפגיעה בי והכעס שלי, אלא רק מזה שגיליתי שעשית כזה.

אבל אולי מצד שני זה באמת לא היה ענייני.
הרי מלבד אמירות ריקות מתוכן כמו "אני אוהבת אותך", ארוחות אצל ההורים ודירה אחת שחלקנו יחד,
לא באמת היה לנו משהו במשותף.
לא יודע. אולי אני קצת מגזים באינטרפרטציה שלי לגבי כל הזמן הזה שהיינו יחד.

העסקים המפוקפקים שלך עם האנשים המפוקפקים שלך מעולם לא היו ענייני ולא דרשתי לדעת את מה שלא רצית לספר.
אבל כשזה כלל מציצה בנסיעה על 140 קמ"ש באילון, הו, זה מיי פאקינג ביזנס.
אני זוכר את אותו ערב.
את חזרת ורצת פנימה. עד שהועלתי בטובי להרים את האף מהספר, שמעתי את דלת האמבטיה נטרקת.
עפת לך כסופה, כמו שלומי 'פצע' במרוץ שדה בכיתה ח'.
דפקתי בדלת ושאלתי אם הכל בסדר, ואת רק אמרת ש'כן, כן. כבר יוצאת'.
התנהגת מוזר כל הערב ואני לא כ"כ הבנתי ולא כ"כ ייחסתי חשיבות.
מי כמוני יודע שיש ערבים ששומרים קצת מרחק. רוצים מעט שקט ולבד.
כשבאתי לנשק אותך בלילה, רק נשיקת לילה טוב, סובבת את הראש.
זה אף פעם לא קרה לפני כן.
שאלתי מה קרה, שאלתי מה קרה היום.
את גמגמת משהו לא ברור על יום קשה.
"את משקרת".
התווכחת איתי ואמרת שמה פתאום ולמה אני אומר ככה והרחבת את הסיפור הלא ברור שלך על היום הקשה.
חשבת שאם תכניסי שמות ומקומות, אני אתבלבל.
"את משקרת"
"טוב. אני משקרת. לילה טוב"

שמעתי אותך בוכה בלילה.
ראיתי אותך קמה.
שמעתי אותך מקלידה על המחשב.
חיכיתי לך עד שתשובי וכשהגעת חיבקתי אותך.
את אימצת אותי אלייך.

שבועיים אחר כך רבנו בריב גדול ואז את הטחת את "אתה זוכר את אותו ערב שהתנהגתי מוזר?...".
סיפרת לי את כל הסיפור ואני הקשבתי קשב רב לפרטים שאת כ"כ לא רצית לספר לי.
סבלתי כ"כ, אבל ידעתי שאת סובלת יותר.
המזוכיזם שפגע בי היה כאין וכאפס לעומת הסאדיזם שיצא ממני.

מה הוא לבש.
איזה צבע היו התחתונים.
כמה מהר הוא נסע.
איזה אוטו יש לו בכלל.
מי יזם את המגע הראשון?
של מי היה הרעיון?
מי פתח לו את המכנסיים, את או הוא?
הוא תפס לך את הראש?
מה היה הגודל?
כמה עמוק הכנסת?
ירדת עד למטה?
הוא גמר תוך כדי נסיעה?
בלעת או ירקת?

חליפה.
שחור.
140.
הונדה.
הוא.
שלו.
אני.
לא.
בינוני.
הכל.
כן.
מתחת לבית.
ירקתי.

שתקתי.
ניסיתי להיראות 'קול', אבל הידיים שלי רעדו, זיעה קרה כיסתה את פניי ואני מניח שגם האדמתי מזעם.
"תגיד משהו..."
"בואי... בואי... בואי נתרחק הלילה. את יכולה לנסוע להורים שלך ונדבר מחר?"

נסעת
ולא חזרת יותר. זה היה הסוף.
ניסינו לדבר אבל לא הצלחתי לסלוח.
רצית לחזור הביתה, אבל לא הסכמתי לקבל אותך.

עבר הזמן ונפגשנו.
- היי. אתה נראה טוב.
- תודה.
- מה קורה איתך?
- מממ... לא יודע... חי.
- עבר הרבה זמן.
- כן.
- תרצה אולי... נלך לשתות כוס קפה, מתישהו?
- לא נראה לי.
חייכת במבוכה ואני חושב שניסית לשכנע אותי בזמן שאני הסתלקתי משם.

שלחת לי סמס שלא עניתי לו ומייל שאחריו הזמנתי אותך אליי.
התיישבת על הספה, ביקשת לשתות, ניסית לדבר.
"אח"כ. קודם תקשיבי לי.
אל תשאלי אותי איך, אבל אני יודע הכל. אני יודע מה היה התפקיד שלך שם. אני יודע למה קודמת ואיך זה קרה מהר כ"כ. אני יודע הכל.
אם הייתי יודע את זה לפני כן, בחיים לא הייתי מתקרב אלייך. אבל שוב אני יודע מאוחר מדי, ואולי זאת אשמתי שלא התעקשתי לדעת והאמנתי לך שהכל רגיל וסתם עמוס.
את זונה לא קטנה."

זה היה החלק שבו העיניים שלך נפערו והלסת נפלה על הרצפה.
נשמות טהורות יש בכל מקום, בובה.

בחיים שלי לא תיארתי לעצמי שנתגלגל ככה.
ריב הזוי, בזוי, אלים מילולית שקבר הכל.
ואת יודעת מה, אני כ"כ שמח שהריב הזה קרה.
ולחשוב שהיום היה יכול להיות לנו ילד,
אם לא הכל היה מתפוצץ בגלל ששכחתי
להדליק לך את הדוד.