מילה ותמונה

זה היה בסדר, באותו לילה.
אלה היו רק שני לבבות שנשברים.

אחרי כל הזמן הזה לבד,
הייתי צריך הרבה יותר מכמה שבועות כדי לחשוב שהפעם זה באמת,
אבל אחרי כל הזמן הזה לבד,
הראש והלב עשו יד אחת והלכו למקום שבו הכל רעוע ומט ליפול -
ההתאהבות.

זאת הייתה הבחירה הקלה, הברורה, הבנאלית, כמעט.
שום תחכום או תכנון או מחשבה למה שרואים מעבר לאף.
פשוט... לזרום לאן שתקח הרוח המשותפת שיצרנו, ולראות כמה רחוק ובאיזה כיוון היא לוקחת אותי. אותנו.
אז שפכתי טריוליוני מילים ומיליארדי משפטים עד כה,
רק בשביל לספר לכם על משהו שלא ידעתי שאני רוצה לספר לכם עד השילוב האורגזמטי כמעט של המוזיקה הישנה של בון ג'ובי ל... לא חשוב מה.

"הפעם נצטרך נס. גדול. איכותי. משהו בסדר גודל של קריעת ים סוף" אמרתי לה בערב האחרון שלנו יחד.
היא חייכה כי לא הצליחה לצחוק. היא ידעה שזה מיותר, כי לא נשיג את הנס הזה.
זה היה מסוג הרגעים האלה שמזילים בהם דמעה בסרט – אוהבים, אבל חייבים להיפרד.
הכל בסדר הפעם. אף אחד לא בגד, פגע או עשה משהו לא היה צריך לעשות.
רק לא אהבנו באותה מידה.

ידעתי שאני משמח אותה. ידעתי שכשמחורבן לה, אז היא תבוא אליי וכשהיא מפחדת אז אני המגן המועדף עליה.
אבל זה לא היה לגמרי הדדי והנטייה הטבעית שלי להוריד עצמי בדרגה כדי שהיא תעלה באחת,
הייתה כבדה מדי הפעם ולא במקום, נוכח הווליום והבלאנס של הרגשות.
אחרי כל הפעמים שהייתי צריך להמר, לשקר, לוותר ולהישבר,
מראש ייעדתי אותה למשבצת ה"הפעם הכל יהיה אחרת". ככה גם התנהגתי.
לפי זה יצרתי את הציפיות שלי.
בצבעים האלה צבעתי את החלומות והתקוות שלי לגביה.

זה לא שלא התפשרתי כל פה ושם, אבל פעם אחת משהו היה חייב ללכת בדרכי שלי.
זה לא הלך בכל הדרכים האחרות.
אז נשבעתי לי שאחיה לנצח הפעם. לא אשבר ולא אגמר ולא אמצא את עצמי מקלל את אותה, אותי ואת העולם כשדברים נעשים קשים. אלחם, כמו שאני חושב שצריך להילחם על אהבה.
הבטחתי רק הבטחות שיכולתי לקיים. הצעתי פתרונות שיכולתי ליישם, לכל בעיה באשר היא.
אבל העולם הזה והתכנונים שלו הופכים איש טוב לרע, ואיש שפוי למשוגע ורוצח לגיבור, ואותי הוא שם תמיד במשבצת המפסיד.
ואני מאשים אותו, רק אותו, בזה.
אם יש אלוהים, אז יש שטן, והוא סימן אותי, המנוול.
אחרת איך תסבירו את היכולת הגאונית שלי לבוא בערב די שמח שקדם לו יום די טוב,
לבוא ולומר 'אנחנו צריכים לדבר' בטון חמור סבר.
והיא לא עשתה כלום. זה רק אני והתוכניות המופלאות מחד והפראנויות המופרכות שרצו לי בראש לעומת המציאות האמיתית שעשו את ההבדל.
תמיד יש מישהו שאוהב יותר, וכשזה לא אני, אני לא יכול להישאר,
וכשזה כן אני, אז אני יודע שזה זמני וימאס לה, אז אני מקדם את הקץ במו ידיי.

ביקשתי ממנה שתבין למה אני צריך ללכת קצת.
למלא טנק דלק, להכניס את 'דיסק החשיבה' שלי ולנסוע אנה ואנה ברחבי העיר.
בלי מטרה ובלי מקום להגיע אליו או לחזור אליו.
אבל היא לא הבינה.
למה שתבין? לפני רבע שעה חזרנו מארוחת ערב שווה במיוחד.
מה קרה לי? למה דווקא עכשיו.

אבל לא יכולתי לענות לה.
ויותר מזה, לא יכולתי להישאר שם עוד שנייה.
זה היה כזה מפגר, בחיי.

אז יצאתי ונסעתי וידעתי שאין לי מושג למה,
אבל אני לא יכול להישאר איתה יותר.
כשחזרתי הביתה היא עדיין חיכתה לי.
'אני לא יכול לעשות את זה יותר'
'אבל... למה? מה קרה?'
'אני מרגיש בודד'
'משהו שעשיתי? אמרתי? מה?... תדבר איתי'.

אז יש לפחות שני אנשים שאומרים עכשיו "שוב הוא שותק ולא מדבר",
אבל לא יכולתי לספר לה
שאני מרגיש בודד כי אני באמת אוהב יותר,
אבל מישהי אחרת לגמרי.