מילה ותמונה

יותר מדי לילות בלעדייך,
וכבר שכחתי את הריח שלך.

כשהגעת שוב ודפקת בדלת,
התערבתי ביני לביני אם אזכור בדיוק עד איפה את מגיעה לי כשאת באה לחבק אותי.
ניצחתי.

חיבקתי אותך חזק וליוויתי אותך לכיסא.
הפסטה כבר הייתה מוכנה, וגם כוסות המיץ, שלערב הזה שימשו ככוסות ליין ממיטב הבציר הישראלי (או: מה שעמד במסגרת התקציב שלי, קרי, מיץ ענבים של תפוזינה).
הפסטה הייתה לפי מתכון מיוחד שכבר הפיל אנשים בעבר,
וגם את הלכת שבי אחרי ניחוח התבלינים המיוחד שרקחתי.

זה היה הכי רחוק מערב רומנטי.
המיקרוגל שתופס חצי שולחן והכירה החשמלית שעליה מונח סיר הפסטה לא השאירו מקום לנר ופרח.
הכלב הניח את ראשו על ירכך בחנופה שגם הקרים שבקרי הלב לא יוכלו לעמוד בה.
כמו החרשים שמוכרים מחזיק מפתחות או ורד.
ואת נפלת קורבן לקסמו של הפלא, ואני חייכתי וכשהוא הגיע אליי, אמרתי לך שאני כבר חסין.
את צחקת את הצחוק הזה שלך, ואני הפסקתי לחייך ופשוט הסתכלתי עלייך.
זה היה רגע קלאסי למשפט בסגנון 'שכחתי כמה את יפה כשאת צוחקת',
אבל הדבר היחיד שיצא לי מהפה, היה 'יש לך ירוק פה'...

קילפתי לך קלמנטינה ואת ירקת את הגרעינים כמו אריק קאנטונה בימיו הגדולים.
אני עשיתי כלים ואת הסתכלת ואפילו לא הצעת לעזור.
'את לא מתכוונת לעזור לי?!'
'טוב, תביא, אני אעשה'
'נראה לך שאני אתן לך לעשות כלים? השתגעת?'
'אז למה שאלת?!'
'כדי לצאת אביר...'

התיישבנו על הספה בסלון.
רחוק מהטלוויזיה והמוזיקה וכל הטכנולוגיה.
את שמת עליי ראש ואני ביקשתי להקריא לך שיר של אלכסנדר פן.
את הסתדרת שיהיה לך נוח ועצמת עיניים.
הסתכלתי עלייך שניות ארוכות.
את פקחת עין אחת כדי לראות למה אני לא מתחיל לקרוא,
ואני חייכתי חיוך רחב וליטפתי את פנייך.
'טוב, טוב... הנה, אני מתחיל. תעצמי עיניים'.
הקראתי באיטיות והטעמה כל מילה ושורה.

את ואני / אלכסנדר פן
לך שיש צוואר לבן,
ולי סכין מעשת,
זמיר ומשי - לך, בתי-מרזח - לי.
ואם ביום ארור
תפלי אלי נכבשת -
זעקתך תטבע בשאגת קולי.

כי איך אוהב - דעי:
כמו פנתר דורס את
קרבן תאותו בשצף קצפו מפיו -
ממחבוא דמי אקפוץ, חיה פורצת,
ובין מלתעותי תדעך נשמת טרפי.

לא אכירך, אישה,
כי בך אהב אחרת -
את זו, שבקרבך גועה ולא ראית.
היום לא את -
צלך רודף אחרי, הפרא,
לשים כבלי-תרבות על אהבה פראית.

הנה, הנה אם תרצי
ותהססי מדעת
מה עז יותר - דמי או דם נעים זמירך...
בכל צבעי-קשתך
אל חץ אוני נוטה את -
בכדי! -
לא אלכד. רק פחד אסמיך!

דממתי את אפך? -
סלחיני, המחשקשת,
אני ואת - זרים, הרפיני בשבילי.
לך שיש צואר לבן,
ולי סכין מעשת,
זמיר ומשי - לך, בתי מרזח - לי.

'זה מדהים'
'טוב, הוא משורר מדהים'.
נשארנו שותקים, כי מה אפשר היה עוד לומר,
אחרי שסיפרתי לך את התוכניות שלי לגבייך במילים שלו,
יכולתי רק לשבור ולהרוס עם המילים שלי.

עד שקמת לנשק אותי,
לא פתחתי את פי.
את שידך ליטפה את פניי,
ממרום שנותיי וניסיוני גיליתי,
מעולם לא פתחתי כך את לבי.