מילה ותמונה

אחרי דרך לא קלה בכלל,
נכנסנו, הכלב ואני, למרפאה.

בלובי ההמתנה הקטן ישבה אישה, בערך בגילי, אולי קצת יותר.
חייכה אליי, ליטפה את הכלב.
שאלה לשמו. לגילו.
"רואים שהוא כבר לא צעיר, גם החתול שלי כבר זקן"
בן כמה?
"13. הוא עכשיו בפנים"

הוטרינר קרא לה להיכנס,
ושמעתי דרך הדלת הדקה והאין-מרווח במרפאה.
לחתול שלה יש כשל חמור בכליות.
הוא יישאר מאושפז כרגע.
לא בטוח שייצא משם.

היא יצאה מדלת הטיפולים עם מבט המום.
יכולתי לראות שהיא כובשת את הבכי שלה.

נכנסנו והוא בדק את הכלב.
יש לו מחלה שתוקפת את כלי הדם שבקצוות האוזניים.
זה נראה כמו פצע, זה מדמם במגע.
אבל אפשר לחיות עם זה. זה לא כואב.
הוא נתן לי מרשם לכדורים ואומגה 3.

שני כדורים ביום, פקק של אומגה 3 על האוכל.
30 ימים.
אם זה לא יעזור,
נעשה בדיקות נוספות. אולי זה משהו בכליות, אבל
"זה משהו שקוראים עליו בספרים. נתקלים בו אולי פעם בחיים".

יצאתי משם מודאג.
תמיד אני יוצא מודאג מהוטרינר.
מועקה כזאת שלפני פריצה בבכי.

אולי אם הייתי הולך בפעם הראשונה שהוא דימם,
המצב עכשיו היה טוב יותר.
אבל כנראה שרק רסיסי דם שאני מגלה באישון לילה מניעים אותי.
מאיפה חשבתי שהגיע הפצע הזה?
למה חיכיתי כ"כ?
האם עוד שעה נוספת חשובה יותר?

אני די שונא אותי כרגע, למרות שאני יודע שאין סיבה.
אם זה התפרץ, זה יתפרץ.
אם זה כרוני, אז זה לא משנה מתי התחלתי לטפל בזה, כל המצב לא החמיר,
וכרגע הוא לא נראה חמור.
אם זה לא כרוני, אז נטפל חודש, חודשיים, ובסוף האוזן שלו אולי תהיה קטנה יותר, אבל בריאה ושלמה.

אבל המחשבה המהדהדת גורמת לי לשאול בלי הפסקה -
מה אם זה לא יהיה בסדר?

אני לא יכול לעבור את זה שוב.
בפעם הקודמת, כשגילינו שלושה גידולים סרטניים אחד אחרי השני,
לא הייתי לבד.
גרתי בבית.
ההורים תמכו, האחים עזרו.
עכשיו אני לבד.

הוא ישן עכשיו.
חצי שעה ברגל התישה אותו.

תחזיקו לו אצבעות.
לו ולא לי.