מילה ותמונה

איך יכולת לומר לי,
שיש פה בדידות והשמש אף פעם לא זורחת?
אם היית נותנת לי רגע יד,
הייתי לוקח אותך ברחובות בת ים
ומראה לך משהו
שהיה משנה הכל.

בבית קפה יושב אחד,
זה כבר רבע לחצות.
אותו אחד שיושב שם כל יום
ומסתכל על העולם דרך הזכוכית של כוס הקפה שלו.
כל סיבוב לוקח שעה,
בסוף הוא מדדה הביתה לבד.

והגשם בוכה פה, קצת מעורר רחמים,
על עוד קורבן מלחמה שנשכחה
ועל העולם שלא אכפת לו.

כי אלה רחובות לונדון ואלה רחובות בת ים,
ואלה רחובות כל מקום שהיינו יכולים ללכת בהם יחד.

ולא היית יכולה לומר לי
שאת בודדה והשמש אף פעם לא זורחת.
אם היית נותנת לי רגע יד,
הייתי לוקח אותך ברחובות כל העולם
ומראה לך משהו
שהיה משנה הכל.

אבל הקלפים התערבבו הערב.
אנגלי בניו יורק וזרה בלונדון,
ואני מציע לך סקס אפיל של ריביירה ים תיכונית.
בלי זיפים שהלילה גולחו,
בלי כרכרה עם סוס, אבל אוטו עם אריה.

המרחק שלך מהבית יעשה אותך עצובה כשתראי את הגלים.
המרחק שלך ממני ייראה לך מוגזם כשהם ייגעו בכף רגלך.
את תתקרבי, לא מעודנת, לא מנומסת. מתקרבת.

ולא תהיי בודדה,
והשמש שלא זורחת לך בגלל שזה חצות, עומדת בשער, מתה לבעור לך.
את תתני לי את ידך ותובילי את ידי,
והייתי לוקח אותך בחופה של בת ים,
ועושה איתך משהו
שהיה משנה הכל.

כשתחזרי לרחובות העיר שלך,
תזכרי בספסל שמול הסופרמרקט בעיר שלי.
את תשבי על ספסל בעיר שלך,
ותזכרי בסיפורים שלי על נשיקות ראשונות על קרוסלה.
את תלכי, כי ליידי הולכת ואף פעם לא רצה,
ותזכרי שאמרתי לך שאת רק צריכה לעלות על רכבת, כל פעם שאת רוצה.

ולא תהיי בודדה עוד,
ותמיד תזרח לך שמש,
ותמיד תהיה יד שתחכה לך
ותיקח אותך ברחובות בת ים
ותראה לך משהו
שישנה לך את הכל.