מילה ותמונה
מתחילים ממקום מסוים, ואז הולכים. אף פעם לא יודעים לאן באמת נגיע. אפשר לנחש, אפשר לכוון, אי אפשר לדעת. |
| 3/2010
רומן וירטואלי
הפרצוף
שלך פיקסלים.
השתיקות שלך טאבים.
המילים שלך תווים.
את יורדת כשאת
גומרת.
אבל רק שורה בסוף כל משפט.
תמיד את באה בירוק. ככה אני מזהה
אותך.
תמיד דופקת בעדינות, ואם אני בחדר השני, את מחכה הרבה זמן עד
שאבוא אלייך.
אני תמיד משתדל לא לתת לך לחכות יותר מדי.
אני תמיד
מקבל אותך בחיוך.
אח"כ אנחנו מדברים שעות. לפעמים.
לפעמים אני מסתכל
על התמונות שלך.
את יפה גם כשאת כולך ריבועים-ריבועים של צבע.
זה
אולי הזמן לדבר על רזולוציות בתמונות שאת שולחת לי.
את מתקיימת
איפשהו, בשר ודם.
את מדברת איפשהו, עם מיתרי קול שמפיקים צלילים
שאני
בטוח שהם נפלאים.
אם את נוגעת כמו שאת כותבת,
את יותר גדולה
ממוצארט.
אם את מנשקת כמו שהשפתיים שלך מספרות לי בתמונות,
את תפילי
אותי על ברכיי.
אם יעבור מישהו כשאני על ברכיי,
וישאל מה קרה,
אומר
לו שמצאתי דת חדשה ברגע הזה.
שפגשתי אלוהה.
הוא יחייך ויילך,
אחזיר
מבט אלייך,
ואת תחייכי.
וכשאת תחייכי,
אני אראה את התרחבות
הפה והשיניים נחשפות.
החיוך שלך לא יופיע פתאום, קטן מדי.
אלא אראה
אותו קורה.
זה יהיה מדהים.
אני יודע שאף פעם לא תקרי לי.
אני
יודע שאת יודעת שאני יודע.
אני יודע שנוח לך יותר להישאר שם.
אני
לגמרי מבין את זה, נוכח כל הנסיבות
וגם נוכח העובדה שאת לא ממש חושבת
כמוני...
הופעת מולי עירומה,
מפתה,
ענוגה
ומושלמת.
ואז
התפשטת
בנפשך,
והיית מפתה אפילו יותר.
ענוגה אפילו יותר.
מושלמת אפילו
יותר.
והחיים האמיתיים קורים כל הזמן,
האנשים האמיתיים באים כל
הזמן.
החוויות האמיתיות הן הקובעות.
אבל ברגעים של שקט, בערבים אחרי
עבודה,
כשאני רוצה את כולם רחוקים ממני,
את זאת שאני מחפש הכי קרובה
אליי.
זאת הנוכחות המשמעותית והאחיזה החזקה שיש לך בחיי.
זה איך
שבאת עירומה ובלי פנים,
והתלבשת והראית את פנייך,
נכנסת מתחת למעיל
ופתחת לי את לבך.
קרוב לוודאי שעם כל הפערים כולם,
לעולם לא
היינו יכולים להיות יחד.
אבל בעולם מושלם,
לערב אחד,
החיוך שלך
היה קורה לי,
המבט שלך היה קורץ לי,
הלב שלך היה שבוי לי,
והגוף
שלך היה חשוף לי
להזכיר לך פעם אחת
את ההתחלה ההיא
שבה לרגע
קיווית
שאני אוכל לקרות לך.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
