מילה ותמונה

התעוררתי עם כאבים בצד
אחרי שרדפתי אחריה כל הלילה.

רצתי אחרי הצל שלה, היא נעלמה לי בחושך.
רצתי אחר ריח הזיעה שלה והיא נעלמה בגן גדול של פרחים.
רצתי אחרי הקול שלה והיא נעלמה לי בתוך קהל של המון אנשים.
רצתי אחרי הזכרונות שלה, אבל היא נעלמה לי לתוך העתיד.
רצתי ממקום למקום, ותמיד איחרתי ברגע.

התעוררתי זקן ובודד
אחרי שרדפתי אחריה כל החיים.

מישהו משך לי את השמיכה וגל קור הרעיד אותי,
משכתי בחזרה והיא אמרה שקר לה.
חייכתי.
לא נהייתי צעיר יותר, אבל לא הייתי בודד ולא הייתי בלעדיה.
רק בחלום אני עדיין רודף אחריה.

וככה כל בוקר,
התעוררתי מזיע, עצוב, כועס, עלוב, עייף.
ככה, אחרי כל לילה שבו הייתי רץ ורודף ומפסיד ומפסיד,
ובלעדיה, כל הזמן בלעדיה.

לקח לי שנים עד שהבנתי שהיא לא מה שהיה חסר לי.
שלא אחריה רדפתי כל הזמן הזה.
באחד הלילות, כשהזענו ונגענו, ריח הזיעה שלה ותחושת צווארה הלח כנגד שפתיי הרגישו לא נכון.
זה לא היה הריח הנכון. זאת לא הייתה התנוחה הנכונה.
זה פשוט... לא היה טוב.

חשבתי על זה ימים שלמים, ניסיתי לדעת מי זאת שרודפת אותי בחלומות
בהם אני רודף אחריה.

כל פנים מחייכות היו מועמדות.
היו הרבה פנים יפות, אבל לאף אחת לא היה הריח הנכון או הקול הנכון.
the bit ain't bad but the words are all wrong, אמר מישהו טוב ממני.

יום אחד היא באה.
זה היה באוטובוס צפוף ביום חם במיוחד.
והיא הייתה יפה כמו שדמיינתי.
והקול שלה ניגן לי בדיוק בטון הנכון.
הריח שלה שיכר אותי בדיוק במידה.

אבל אחת כזאת, כך קובעים החוקים, היא לגמרי
way out of my league

אז אני ממשיך לרדוף אחריה בחלומות.
אני רואה אותה כל פה ושם, בעיקר פה,
אבל יודע שהיא מאלה שלעולם יישארו רק מילים ומרדפים בחלומות.

כלב זקן לומד לחיות גם עם וסקולאיטיס ואוזניים מדממות.
אני לומד לחיות עם הידיעה שהתאווה החדשה שלי
גדולה עליי בכמה מספרים.
כל אחד והטריק שלו.