מילה ותמונה

היא מתהלכת מצד לצד, חסרת סבלנות ועצבנית במיוחד.
תשוקתי לך כלואה כמו חיה בתוך כלוב.
מרוסנת ומשותקת בתוך ד' אמותיה,
כבושה לתוך עצמה.

לפעמים את עוברת, מתגרה ומגרה.
תשוקתי מתנפלת על קירות הכלוב,
מוציאה אפה דרך הסורגים,
שואפת ריחה של עוד טיפה, עוד טיפה
מהזיעה הקרה שבצווארך.

הכלוב רועד, והיא צועקת,
את מחייכת בסיפוק ומסתלקת.
הלילה יורד, היא מתיישבת בפינה וגוועת.

וכשתשוקתי גוועת ואני משתלט,
אני שונא את איך שאת מתנהגת.
את משכרת ומשקרת. את מפתה ואז הורגת.
הבחירות שעשיתי לגבייך היו הגיוניות לי.
אם להישרף, אז מחומך. אם להיחנק, אז מאצבעותייך.
אם למות מרעל, אז מזה הנוטף משפתייך.
אם נידונתי לגיהנום מסוג כל שהוא,
לפחות שהלשון הארסית שתלקק אותי ותהרוג אותי בעונג,
תהיה שלך.

אם אמות לך ולא אהיה לך,
אני יודע שאחסר לך,
ואני יודע שתבכי עליי ואבוא,
ותבכי לי,
על שבחרתי למות לך.

הפנים שלך יאדימו ויירטבו,
הדמעות יזלגו ואמרח אותן עם האצבע.
ארחיק שיערות שיידבקו ללחייך.
את תמשכי באפך,
ואני אתאמץ לא לחייך.

אתקרב אלייך לאט לאט.
אהיה אלייך קרוב קרוב.
ארגיש את נשימתך כבדה כבדה.
אריח את דמעותייך מלוחות מלוחות.
אלקק את לחייך לאורך דמעה אחת שברחה,
לאט לאט, מזווית השפתיים עד הריסים.

ואז אתרחק.
אלך.
אמות לך בשנית.

ואעשה זאת שוב ושוב.
ואת תבכי ותשנאי
ותקללי ותשרטי.
ואמשיך למות לך אלף מיתות
עד שתודי שאת מחייכת בגללי
ושאת חושבת עליי
ושאת רוצה אותי.

מעבר לכל רציונל מפוקפק שאת מתגאה בו כל כך
עם כל הסיבות להשאיר אותי בחוץ,
אני יודע שאת רוצה שחלק ממני יפעם בתוכך.