מילה ותמונה

ניסיתי לצייר אותך מהזיכרון.

ידעתי בדיוק את הדרך שבה השיער נפל על הפנים וכיסה את העין, משל היית ליידי גאגא.
ואיך מהצד השני נפל על צווארך וכיסה את נקודת החן הקטנה הממוקמת שם.

זכרתי איך יד שמאל הייתה על המותן וקצות שלוש מאצבעותייך נבלעו בתוך הקפלים של השמלה השחורה/לבנה שלך.

יכולתי לראות את החיוך המתוח שאומר "באמ'שלכם, עזבו אותי, לא בא לי להצטלם" על רקע תנוחת הגוף שאומר "אני מאדר פאקר סקסית, ואתם יודעים את זה".

זיהיתי את עומק המחשוף הנדיב, הנמש שעל קצה האף והגוון של השיער.
הכל היה ברור לי כל כך וזה היה הציור הכי קל שציירתי בחיי.

אבל ניסיתי לצייר אותך עם אלישיה קיז שרה ברקע.

היא הרעידה לי את הקירות, את השולחן, את היד, את מגש העפרונות, את הבטן ואת כולי.
איבדתי את זה.
הפנים שלך היטשטשו מהילה בהירה, השמלה שלך נעלמה ונשארת עירומה ולא נשאר דבר מהתמונה שהייתה לי בזיכרון.
שמיים, כנפיים, אנשים שעפים ומרבדים של ירוק כהה השתלטו,
ריח של מנגו ולהקות ציפורים צבעוניות עברו בתוך החדר
ופתאום, ברגע, הכל נהיה דומם, ורק שיר של פוליקר ביקש
"אל תלכי עכשיו. אל תלכי עכשיו".

ניסיתי לצייר אותך מהזיכרון
ונזכרתי שכבר שכחתי שהלכת די מזמן ואיך את נראית באמת.

אחרי שסיפרת לי, יכולתי לדמיין אותך באותו גן עדן.
איפה שהחיות לא פחדו ממך ואיפה שעוד לא הספקנו להרוס ולקשקש עם העפרונות הצבעוניים שלנו.

עזבתי את העפרונות לפני שכמעט החרבתי את הציור עם צבעים קצת אחרים
ותליתי אותו על הקיר.
'בחיי, אני צייר מחורבן' מלמלתי כשהסתכלתי מקרוב.
תפסתי את הצורה, הזוויות, הפרופורציות.
אבל פספסתי את המהות שלך.

מצד שני, איך מציירים געגוע?