מילה ותמונה

דין מרטין שר על אהבה והרגשנו בסרט בשחור לבן.
אני איש חנוט בעניבה בחליפה עם כובע ביל קוסבי סטייל,
ואת נערה מדהימה בשמלה פרחונית עם פרח בשיער.

עצמנו עיניים ורקדנו בתוך החלל, מבלי חשש שניתקל, נתבלבל או ניפול.
את ואני והאוטו עם הדלתות הפתוחות בחניון גדול וריק באמצע העיר.
זה היה שמח כמו שזה היה עצוב כמו שזה היה שמח.

כשנגמר השיר התיישבנו על מכסה המנוע והסתכלנו לשמיים.
עשן אפרפר מאחת הארובות שיחק בתפקיד ענן נע שכיסה וגילה את הירח אחת לכמה דקות,
בהתאם לרוח המשנה את כיוונה.

שכבנו שם ושתקנו ודיברנו והחזקנו ידיים.
אני לא מרגיש ככה הרבה יותר מדי פעמים, את השלווה הזאת.
את אי-הצורך הזה להסתכל בשעון ולחשב כמה זמן עוד נותר עד שהולכים הביתה.
קמתי רק כשדיברנו על הירח.
שאלת לאן אני הולך ואני חייכתי.
when the moon hits your eye like a big pizza pie
that's amore
שרתי לך עם מחוות גוף מוגזמת לגמרי ואת צחקת.
החוויתי לך בכובעי הושטתי לך יד ואת החלקת למטה ממכסה המנוע ורקדנו בשנית.
העולם זרח כמו שתינו יותר מדי יין,
ואני ידעתי שזאת אהבה.
תהיתי אם הרגשת כמוני.

מאז ומעולם היית הנערה היפה הזאת מהסוג שתמיד חשבתי שלא אוכל להשיג.
כשרקדנו בחניון הרגשתי יפה כמעט כמוך.
וכשהסתכלת עליי בעיניים נוצצות, רגע לפני שנישקת אותי,
הפסקתי לתהות, ידעתי שאת אוהבת אותי כמו שאני אוהב אותך.

את היפה, אוהבת אותי, כמו שאני ה-אני, אוהב אותך.
זאת החליפה, זה דין מרטין, זה העשן, זה הירח, זה השחור לבן.
ואולי זה אני
שהפעם אמרתי לך את כל המילים הנכונות.

זה קורה אפילו לי לפעמים.
כל אחד אוהב מישהו לפעמים.
כל אחד מתאהב איכשהו.
משהו בנשיקה שלך סיפר לי
שזאת הפעם שלך להתאהב.
זה לא אני אמרתי.
זה דין מרטין.