מילה ותמונה

אם הייתי מחכה עוד קצת לפני שהלכתי,
אולי היא הייתה מנשקת אותי שוב ולבי היה נשבה בה.
אבל חיכיתי עוד דקה ועוד אחת, והיא לא נישקה.
כמה זמן הייתי אמור עוד לחכות?

נסעתי הביתה בידיעה שענן האבק שעולה מהדרך הלא סלולה
לא יתפזר בגבול הזה שבינינו.
נסעתי הביתה בידיעה שיותר לא אדע מה קורה איתה
ועם מי היא נמצאת ואם היא שמחה או מתגעגעת אליי.
זה היה... עצוב, אני חושב, אבל משחרר, נדמה לי.

הגעתי הביתה מבולבל
ומבלי משים, נגעתי בקצות אצבעותיי בשפתיי היבשות.
העברתי את הלשון וטעמתי בפעם האחרונה את השפתון שלה.

זאת הייתה נשיקת פרידה שאף פעם לא נישקתי,
משפתיה של מישהי שאף פעם לא באמת שכחתי.

וזאת התקופה הזאת בשנה, כשהבית קצת ריק והרחוב קצת שקט והשירים קצת עצובים,
שמזכירה לי אותה.
ואני בודק תמיד, אחת לשבוע, אם יש חדש,
אבל ענן אבק סמיך מדי לא נותן לי לראות כלום מלבד צללית,
שיכולה להיות כל אחד וכל אחת מהאנשים שבצד הזה של הענן.

וזאת התקופה הזאת בשנה, שבא אני לא יכול להיות שמח מדי או עצוב מדי,
או כועס מדי או סולח מדי.
אני סתם חי וחושב עליה רק כשהשיר שלה מתנגן בווליום הנכון.

ובאמצע היום העברתי לשון על השפתיים והטעם היה מלוח, כמו של דמעה,
אבל אני יודע שלא בכיתי.
ברגע של רומנטיקה, תהיתי אם זאת התקופה הזאת בשנה שהיא בוכה עליי,
ואני טועם את הדמעות.

כי זה היה קשר כזה קרוב, שלא צריך לדבר כדי לדעת.
ולפני שהייתה בוכה, תמיד הייתי מחבק אותה. תמיד רגע לפני.
ולפעמים הדמעות שלה הרטיבו את החולצה שלי, לפעמים את הצוואר ולפעמים את הלחי.
ופעם אחת, לפני שהלכתי,
היא ביקשה שאשאר עוד קצת. רק עוד כמה דקות.
אולי היא הייתה מנשקת אותי והייתה שובה את לבי לתמיד
ואולי היא הייתה בוכה על לחיי ודמעה אחת הייתה גולשת לשפתיי ומשחררת אותי ללכת.
לעולם לא אדע,
אבל כמה זמן אני אמור לחכות למשהו שפשוט לא קורה?