מילה ותמונה

דפקתי בדלתך ונתת לי להיכנס.
ביקשת שארגש, אז הורדתי את המעיל.

ישבתי בלי הכסות הכי גדולה שלי בעולם שלך, ביום שהוא קר מדי או חם מדי, אני לא לגמרי מסוגל להחליט.
שמעתי את קולך מחדר אחר, אבל לא ראיתי את פנייך.
הקראתי לך מילים שחשבתי ונגעתי בלבך. ככה המילים שאמרת לי אמרו.
סיפרת לי שאת מחייכת,
ותהיתי אם אוכל לראות את החיוך שלך.
הסתכלתי על זכוכיות וחלונות. לא ראיתי השתקפות.
ואולי זה עדיף ככה.

כי ככל שאני חושב על זה,
פחות ופחות אני מאמין שיכולתי לעמוד בפנייך כשאת מחייכת בגללי.
בטח הייתי מושיט יד ונוגע בפנייך.
אולי הייתי מניח את קצה האצבע שלי על קצה השפה שלך. במקרה.
לא הייתי רוצה להפריע לחיוך שלך, אז הייתי לוקח אוויר ומתאפק.

ואם החיוך הרחב היה הופך לחיוך רגיל,
והמבט בעיניים היה הופך למבט מזמין,
והיד שעל השולחן הייתה הופכת ליד שנוגעת,
הו אז,
הייתי נותן לפעימות הלב לדחוף אותי לכיוונך והייתי עוצר רגע, רגע לפני שהשפתיים נפגשות.

ומה היה קורה אז, אני לא יודע.
לא ראיתי את פנייך כשהקראתי לך מילים שחשבתי. אני לא באמת יודע אם נגעתי בלבך.
אבל אם היית מחייכת את החיוך הרחב שדמיינתי בראשי,
אז הכל היה יכול להיות ממש ממש בסדר.

דפקתי בדלתך ונתת לי להיכנס.
ביקשת שארגש, אז הורדתי את המעיל.
עכשיו אני רוצה לראות שוב את החיוך שלך,
זה שפספסתי כשהיית קרובה.
זה שהיה מוכר ביום יום,
אבל עכשיו הוא חדש ואחר כ"כ.